יושב על ענף ואוכל תפוח, לא שיש לו טעם, סתם להעביר את הזמן.
אין כל כך מה לעשות כאן אז אני יושב ומתבונן, לפעמים מציץ
למטה, מסכנים אלה שם. נלחמים, רבים, אוהבים, בוכים. כל כך
מצחיקים, אין להם מושג על החיים האמיתיים בשום כלום, אבל הם
עדיין מתכווצים ומבזבזים את כל הזמן שלהם על שטויות.

אם תחשבו על זה טיפה, גם אני הייתי כזה, פעם. דאגתי היכן אכניס
את המה שמו שלי ומה אכניס לפה שלי, אבל הדאגה הכי גדולה שלי
התעוררה פעם אחת כשאבשלי לקח אותי לטיול. האמת אני אף פעם לא
הייתי מת על טיולים, בטח לא עם האבשלי. תראו לי עוד נער בגיל
ההתבגרות שהיה מוכן לצאת לטיול באמצע שום-מקום עם האבשלו.

והאמת בכלל לא רציתי לצאת, אז הוא אמר לי בוא. ולקח עימו את
החמור וגם כמה חברה שלא יהיה לי משעמם. אז זה כבר נראה לי קצת
יותר כי אם הנערים באים אז חשבתי לי, שבדרך כשאבשלי ירדם, נוכל
להתחמק וללכת לראות את הבנות מתרחצות בנהר. גם עשיתי להם
סימנים. לא לנערות, לנערים.

אבל מה, ברגע האחרון הכל התפקשש. קודם כל אבשלי כנראה קרא את
מחשבותי או את הסימנים שעשיתי לחברי שלמרות שלא דיברנו כל
הדרך, כי בשלב מסוים של הטיול עצר והשאיר אותם מאחור, שלא לדבר
על זה שהפך אותי לחמור כלומר העמיס עלי את כל המסע שלקח עימו.

האמת הייתי כל כך המום וכל כך מופתע שלא אמרתי כלום והמשכתי
ללכת איתו. אם אתם שואלים אותי, התחלתי להבין שמשהו לא בסדר
איתו עם האבשלי כשהעיניים שלו הפכו מבריקות והוא החל לשיר
שירים כאלה מוזרים כאילו נכנסה בו איזו רוח רעה אבל פחדתי לריב
אתו ולא אמרתי כלום.

וככה אנחנו מגיעים למקום אחד אחרי שהלכנו כמעט כל היום ופתאום
מבלי שאשים לב הוא קופץ עלי, תופס אותי, קושר אותי והולך לשחוט
אותי עם סכין. מה זה נבהלתי שתקעתי לו ראסיה והפלתי לו את
הסכין, מה אתם חושבים מי יותר חזק אני או אדם קשיש בן מאה? בא
לי לחנוק אותו או לתקוע לו את הסכין בצלעות אחרי מה שעשה לי,
אבל ברגע האחרון התחרטתי.

מה אני צריך צרות? שיגידו שהרגתי את אבשלי, אז הנחתי לו
והסתלקתי לי משם אבל מאז אני לא סובל אותו אפילו שהוא טוען
שהכל מאהבה עשה ושהוא אוהב אותי. תחשבו על זה אתם חושבים
שהייתי צריך לדווח על אלימות במשפחה?

אני שואל אתכם, אתם הייתם מאמינים לו?