כל יום חולף כקודמו, עוזרת לילד ללבוש את תלבושת בית הספר,
מכינה ארוחה קלה עבורו, נוסעת ממנו בעודו עומד ליד שער בית
הספר, וידו הקטנה מתנופפת לשלום.
חוזרת אל הבית הריק, אל הכביסה, אל הכלים שנערמו לערמה גדולה
בכיור, אל הרצפה המאובקת, והמיטה הסתורה שמגלה את סוד ליל
אמש.
כל יום הרדיו דומם בבית האפל, ורק חריקות דלת האמבט הלא משומנת
נשמעות כמנגינה חוזרת של ימיה.
כל יום עומדת בחלון הקטן, שהוילון המכסה אותו שהיה לבן הצהיב
במהלך הזמן, צופה אל הרחוב, מביטה בזוגות המהלכים יד ביד,
וממתינה, ממתינה למשהו שימלא את החלל.


"לא"
"לא, הוא לא שלך..."
"עברו עשר שנים... הילד בן שמונה "
אני אומרת... ובראשי עוברת המחשבה
"אולי..."


26/01/02