ואל תגידו לי שאני, צריך כבר לעזוב,
 שאין מקום יפה אחר, שאין מי לאהוב,
 אני מוכן לסבול את הכאב,
 את כל מה שאמרתם, ונכנס אל תוך הלב.

 ועוד יום עובר, אני שואל מתי זה יגמר?
 כי מה שלא עבר עליי, בסוף כבר יסתדר,
 אני מוכן לחיות עם המציאות,
 שמה שלי ברור עכשיו, בסוף זה רק למות.
 
 וזה סתם, מין תחושה של דיכאון,
 שנמשך ולא נגמר,
 וזה סתם, הרגשה דפוקה כזאת
 שמחר כבר לא יבוא,
 הוא לא יבוא..., כי אין מחר.

 ואל תצביעו סתם עליי, ותחייכו ותשנאו,
 הכל כואב לי וכבר די, אז לא אל תקנאו,
 אני מוכן להיות אופטימי מטומטם,
 אך משהו בתוכי אומר, זה לא יהיה מושלם.

 ונמאס לי כבר לנשום, ונגמר לי האויר,
 ואתמול זה לא היום, שצריך להעביר,
 אני מוכן למות אם כל זה יגמר,
 וכשאתם תבכו עליי, תדעו שזה עובר.

 וזה סתם, מין תחושה של דיכאון,
 שנמשך ולא נגמר,
 וזה סתם, הרגשה דפוקה כזאת
 שמחר כבר לא יבוא,
 הוא לא יבוא..., כי אין מחר.