פתאום אתה מרגיש כאילו אין לך מה לחפש פה. ודמעו כמעט יוצאות
לך כאילו קרה משהו נורא, שובר, כשבעצם לא קרה כלום.
ואני לא יהיה תמימה ואגיד שזה נחת עלי פתאום, כי זה מתבשל
בפנים כבר זמן עצום, כבר כאב עצום. אולי בעצם אף פעם לא היה לי
טוב... למה שיהיה לי טוב? ממה?ממי? למה? למה שיגיע לי טוב
שכזה? מתי? ואני לא אבכה כי אין לי סיבה. ואני לא אתלונן כי
אין לי על מה. ואני גם לא אתרפס כי אין לי על מי. ופשוט רע לי
כי רע בעולם ולא כי קרה משהו שהגיוני שיעשה לי רע, או להפריע
לי וזה מה שמתסכל אותי עד כאב...
"בן אדם עם שמחת חיים כמו שלך לא ראיתי" אמרו לי פעם. מזה בכלל
שמחת חיים? שמחה שמאפשרת לי להסתיר את העצב? מאפשרת להתמודד
איתו? להדחיק אותו? מתי בכלל היתה לי שמחת חיים? "תשמרי עליה"
תכירו לי אותה, תסבירו לי אותה, אני אשמור עליה, מבטיחה, כמו
על עצמי,... אני שומרת על עצמי...
ממש...
שומרת...