"למה אני עושה את זה לעצמי?", שאלתי את רונית מהמדור שלי, שגם
ישבה איתי במשרד. "תפסיק להיות כבד! מה כבר יכול להיות? זה רק
כוס קפה", ענתה תוך שהיא מנסה לנטרל את הפסימיות הטבעית שלי,
והמשיכה בחצי הבטחה: "חוץ מזה, אז כשהוא התקשר לכאן וביקש את
המספר שלך, לפני שנתתי לו, השבעתי אותו שלא יהיה רע אליך".
דבריה ריגשו והרגיעו אותי בו זמנית, ובהקלה מסוימת סיפרתי לה,
שהוא מוצא חן בעיני.

כאשר הגיעה השעה שש, בה קבעתי עם יהודה שיאסוף אותי, נעלתי את
מסוף המחשב שלי, נפרדתי מרונית, שאיחלה לי בהצלחה, ומשירה,
קצינת החמ"ל שלנו, אשר גם אותה שיתפתי בחדשות, ויצאתי מהבנין.
צעדתי בהתרגשות דרך שער היציאה מהבסיס, כשאני מתחיל לחפש במבטי
מכונית "רנו" בצבע ירוק ומדגם שלא זכרתי, ושגם אם הייתי זוכר
לא היה עוזר לי הרבה באיתורה. בשבילי כל המכוניות נראות אותו
דבר, בטח כשהבטן שלי מלאה פרפרים בגודל של חסידות.

ראיתי מכונית ירוקה חונה מספר מטרים ממנה וניגשתי אליה.
כשהייתי קרוב אליה הבחנתי שהאדם היושב בתוכה איננו יהודה.
הפלאפון שלי צלצל, ומהצד השני של הקו היה יהודה שגיחך על
הריחוף שלי. "איפה אתה מחפש אותי? אני בכלל בצד השני. אתה רואה
אותי?". הרמתי את עיני, ואכן מעבר לשני הכבישים הרחבים
והדו-מסלוליים של רחוב "שאול המלך" נצצה באור שקיעה חורפית
מכונית קטנה וירוקה, שהמתינה רק לי. חציתי את הכבישים תוך
ניסיון עז שלא להידרס לנגד עיניו של הדייט שלי, שעד אתמול היה
בסך הכל בחור נחמד שעבר כמה דברים דומים לאלה שאני עברתי חמש
שנים קודם לכן.

"מה דייט ?!, איזה דייט בראש שלך?", התחילו החסידות לנקר
במקורן את אברי הפנימיים. אכן. לפתע הבנתי שאני מתייחס אליו
כאל דייט. אולי היו אלה המאפיינים של הפגישה - בחור זר שאוסף
אותי "סתם לשתות קפה", ואולי היה זה משהו פנימי שהחל להיבנות
אצלי. ניסיתי להישאר רגוע. אם אני אתייחס אליו כאל דייט, ידעתי
בבירור, אעשה ואגיד את כל הדברים שהם ההיפך המוחלט של מה שאני
רוצה וצריך לעשות או להגיד. זהו. הגעתי למכונית, פתחתי את
הדלת, נכנסתי, סגרתי את הדלת, חגרתי חגורת בטיחות ו...

הסתכלתי עליו. והוא היה יפה. הרבה יותר ממה שזכרתי אחרי הפגישה
הקצרצרה מיום קודם לכן. פתאום הוא היה מקסים. ברכנו זה את זה
לשלום, והתעניינו האחד בשלום השני. "איך היה בצבא?", שאלתי.
"חרא", הוא ענה.

-"למה?"
-"ככה, היה לי יותר כיף בגימ"לים. אני לא עושה שם כלום. תקלוט,
שאין לי תפקיד בכלל. אני סתם בא בבוקר ויושב במשרד כמו עציץ עד
ארבע. אני גם לא מכיר אף אחד".
-"בסדר, לוקח זמן, לאט לאט".
-"לא, זה לא רק זה, אי אפשר להסביר את זה, לפחות בלי להישמע
פלצן, אבל אחרי תפקיד קרבי, אחרי שאתה שוכב במארבים בלבנון,
זאת נפילה רצינית להיות סתם ג'ובניק פקיד מסריח". באמת לא
הבנתי כל כך למה הוא מתכוון, אם כי יחסית יותר ממה שאני נוטה
להבין בדרך כלל אנשים שמדברים על ההנאה שבשירות הקרבי. ראיתי
שזה באמת חסר לו, ושהוא באמת מרגיש נטול משמעות, יחסית לתקופה
שבה לקח חלק בהצלת חיים, ונכח במצבי סכנה ממשית לעיתים תכופות.
ועדיין, סלדתי קמעה מסממני הקרביות, וניסיתי לשכנע אותו שעדיף
לו להיות כל יום בבית. הוא הסכים איתי, אך סייג את דבריו: "אתה
לא מבין שאני לא במודיעין כמוך, אני לא עושה משהו מעניין,
סודי, משהו חשוב. אני לא עושה כלום כל היום. כלום!". הבעתי את
אמונתי כי המצב ישתפר, וכי יימצא לו תפקיד שישביע את רצונו.

-"אז לאן נוסעים?", שאל פתאום.
-"לא יודע, אין לי מושג. אני לא מכיר כאן יותר מדי דברים".
-"טוב, אז בוא סתם נמצא מקום נחמד ושקט על אבן גבירול", אמר,
ואז שתק שתיקה שהייתה מביכה מעט, הסתכל עלי, ונראה כאילו דבר
מה מציק לו. לבסוף פתח את פיו: "למה אתה יושב לא בנוח? אולי
תשים את התיק מאחורה, תוריד את המעיל". כך אמר בחיוך, ואז שלח
את ידו ושחרר את חגורת הבטיחות שלי, כרומז לי שאסתדר ומיד.
הסתדרתי.

כעבור מספר דקות נסיעה, עצרנו אי שם ברחוב אבן-גבירול, ליד בית
קפה שמצא חן בעיני יהודה. הוא החנה את הרנו הירוקה במקביל
למדרכה הסמוכה לבית הקפה, ואז הסתובב לעברי כמחכה שאומר דבר
מה. השבתי מבט. לפתע החל יהודה להתסכל לצדדים, כאילו הוא הולך
לעבור מעבר חציה של כביש מסוכן במיוחד - ימינה, שמאלה, שוב
ימינה, שוב שמאלה, לאחור דרך השמשה האחורית, שוב קדימה ושוב
לצדדים. לא הבנתי מה פשר סריקת השטח הפתאומית. לפתע הוא סיים,
ונראה מרוצה מהתוצאות. הוא רכן אלי, אמר לי "אתה חמוד" ונתן לי
נשיקה קצרה על הלחי. "בשביל זה היה כל הטקס? נשיקה כמו שדודה
שלי נותנת לי", הרהרתי לעצמי. "כנראה שהוא יותר בארון ו/או
פרנואיד ממה שחשבתי". לאחר מכן יצאנו מהאוטו ונכנסנו לבית הקפה
הסמוך.

"שניים?", שאל המלצר בכניסה. "כן". "מעשנים?". "לא". המלצר
הושיב אותנו בשולחן עגול וקטן. כל מה שהפריד ביננו לבין הרחוב
התל-אביבי הסואן והמחשיך היה חלון זכוכית ענק, שהיווה למעשה את
הקיר החיצוני של בית הקפה. זה היה משונה. פתאום הבנתי - רגע,
בעצם אני יושב מול יהודה. אותו יהודה מהטלפון. אותו יהודה שממש
אתמול, לאחר שביקר אצלי, בילה עם אלעד את כל אחר הצהרים והערב
של מוצאי השבת. לא הצלחתי להימנע מלשאול אותו על כך.

-"איך היה אתמול עם אלעד?"
-"כרגיל. גן-עדן וגיהנום ביחד".
-"אולי תפרט ?!"
-"הלכתי אליו, הייתי אצלו. אחר כך נסענו אלי, כי בבוקר הוא
צריך להיות ברידינג בנקודת איסוף, וזהו. כשהלכנו לישון, הוא
נכנס למיטה העליונה, מה שבדרך כלל מרמז שהוא מוכן שיקרה משהו,
אז טיפסתי לשם גם אני, אבל אז התחילו ההצגות". הוא סיפר לי איך
אלעד עשה את עצמו ישן, ואיך הוא התחיל לנשק אותו, ואיך אלעד
המשיך לא לשתף פעולה, מה שלא עצר את יהודה מלרדת לו. וכרגיל,
למעט אותה פעם ראשונה בבית המלון באילת, יהודה לא זכה לשום
קורטוב של חום או מגע בתמורה. הפעם אלעד לא עשה סצינה, יתכן
משום שהיה זה לילה ומשפחתו של יהודה ישנה, אלא הסתפק בללכת
לישון בלי להתייחס יותר מדי ליהודה או למה שקרה דקות קודם לכן.
וכך הלך גם יהודה לישון בהרגשה מחורבנת כתמיד, ובבוקר הסיע את
אלעד לרידינג ומשם נסע לבסיס שלו.

-"אתה לא יודע איזה משפיל זה! אני נשאר לבוש, הוא לא נוגע בי,
אני יורד לו, הוא גומר לי בפה וזהו, במקרה הטוב הוא הולך
לישון, במקרה הרע הוא מתחיל להתחרפן. הוא נותן לי להרגיש כאילו
אני אונס אותו מתוך שינה או משהו כזה. אחר כך אני צריך לעשות
לעצמי ביד", הוא ממשיך לספר לי בלחש, מחשש שמישהו בבית הקפה
ישמע. "אני שונא אותו, הוא מפלצת", הוא מסכם. ואני, מרגע לרגע,
ממשפט למשפט חש יותר ויותר הזדהות עימו. אני נזכר - ומשתף אותו
- בפעמים הראשונות שהתנשקנו, שבהן אלעד - על אף שתרם רבות
לאווירה המינית שנוצרה וקדמה לנשיקה - קפץ את שפתיו ואילץ אותי
להתאמץ על מנת לחדור דרכן, עד שתמיד בשניה מסוימת הוא הרפה
ונכנס גם הוא למשחק, נישק בחזרה, ליטף בחזרה.

לפתע, באמצע דבריי, יהודה שולח את שתי ידיו לעברי, וברכות רבה
אוחז בשני פרקי ידי, שלקחו חלק פעיל בדיבור. אני מסתכל אליו
בהשתוממות, כתוהה לפשר הדבר, והוא עונה תשובה מרגיזה - "תרגיע
עם הידיים, לא כולם צריכים לדעת שאנחנו בקטע". דבריו קוממו
אותי מאד, והפתיעו אותי. זה לא התאים לו, או לפחות כך חשבתי.
מי הוא שיגיד לי איך לדבר? מי שהוא שיחליט באיזה מינון מותר
לידיים שלי להשתתף בשיחה? ולמה הוא מניח שכל מי שמדבר עם
הידיים הוא הומו, ויותר מכך - למה הוא בטוח שאם מישהו יסתכל
לכיוון השולחן שלנו, ויחליט שאני הומו, יחליט בהכרח שגם היושב
מולי - הלא הוא יהודה - חולק איתי את אותן העדפות מיניות?
ניסיתי להתעלם מהערתו המעליבה, ושייכתי את זה לאותה פרנואידיות
שמתחילה להסתמן אצלו כדומיננטית יותר משחשבתי.

ועדיין, חשבתי שהוא חמוד, והתמלאתי בתחושת חמלה כלפיו לאור
התלאות הרגשיות שאלעד מעביר אותו. לפתע הוא שאל אותי אם אני
מעשן, וכשעניתי בשלילה, הוא שאל מה לגבי גראס. גם כאן התשובה
הייתה "לא", והוא העמיק וחקר האם ניסיתי פעם. "רק סיגריות, אבל
מזמן, כשגלי התחילה לעשן ניסיתי גם ומהר מאד הפסקתי". כמובן,
כשם שגלי ידעה עליו הרבה, גם הוא כבר שמע עליה לא מעט. הוא היה
מופתע מכך שלא ניסיתי גראס ושאל האם הסיבה לכך היא שזה פשוט לא
נמצא מסביבי. "דווקא ידידה טובה שלי מעשנת קבוע", עניתי. גם על
הנושא הזה פסחנו, סיימנו גם את הקפה, שילמנו וחזרנו למכונית.
לפתע הוא הניח את ידו על ירכי, ואמר שהוא נהנה והוא שמח
שהסכמתי שניפגש, ואז הוסיף: "בכל הנסיעות שלי עם אלעד, אני
הייתי נוהג והוא היה שם עלי יד ככה, או שהוא היה שם את היד על
המשענת שלי ומלטף לי את העורף. איזה מדהים זה היה, בקושי
הצלחתי לנהוג ככה". אותה קנאה ישנה ומוכרת החלה לכרסם בי.

-"לאן אתה צריך שאני אקח אותך?".
-"לרכבת..."
-"טוב", אמר והחל לנסוע על אבן-גבירול צפונה, עד שהגענו לצומת
בו היה שלט עם חץ ימינה שאמר "לרכבת צפון". הרמזור היה אדום,
ויהודה השתלב משום מה בנתיב שמוביל ישר.
-"לאן זה?"
-"מה אכפת לך"
-"מה זאת אומרת? יש לי רכבת עוד מעט".
-"מתי הרכבת האחרונה?"
-"אה... לא יודע... עשר וחצי נדמה לי"
-"ומה השעה עכשיו?"
-"עשרה לשמונה".
-"יפה, אז אני חוטף אותך קצת", אמר בחיוך. הרמזור התחלף לירוק,
יהודה שם גז ונסע ישר במקום ימינה. ההיכרות שלי עם תל אביב
עדיין הייתה מועטה ולא ידעתי לאן פנינו מועדות.