עצלנות בוקר ארוכה ותיכף צהריים
חברה טובה שלא מכאן מתקשרת מארץ רחוקה ומפיחה בי חיים.
שוב אני חייב לה הצלה.
זו לא הפעם הראשונה שהיא קוסמת בחיי.          מישל

פוקח את העניים ובולע את השמש,
והיא לא שורפת לי אלא חמימה,
והיא לא צורבת, אלא דווקא נעימה,
ויש מי שילהיב אותי היום
ויש מי שייקח רחוק,
ודווקא לא מכיוון שציפיתי
ודווקא לא בזמן הכי טוב,
ודווקא אולי בגלל זה שזה ככה
ודווקא אולי כי רק ככה זה טוב,
לפתע התחוור לי כאילו נולדתי לחלום
לפתע אני כבר לא עייף יותר, ובמקום צעדים אני מתחיל לעוף
ויש מקומות רחוקים להגיע, פסגות מושלגות להתיישב ולרשום,
ויש דרקונים לאלף, פיות לילה שיאירו את הדרך
ובין ירוק לכחול לסיים את היום    
יש ענקים שמרגישים גמדים, ודרכים שמרגישות שהן חסרות מוצא
ואני מרגיש אני, בתוך כך אני אני הנני
ואם זה אומר שרגע אחד אני כאן, ורגע אחר אני שם,
אז לשם אני אלך עם הידיעה שמכאן הגעתי.
כי עכשיו אני תמרות עשן, עכשיו אני אני כולי רעש וצלצולים,
היום אני טהור במובן מסויים של המילה,
היום אני עוד כאן, עדיין נגיש,
עם הצליל הראשון של הבוקר והטעם של השמש החמימה,
נזכרתי לפתע שיש בי דחף עצום לידע,
יש בי סקרנות בלתי נידלית.
יש בי אין סוף כוחות לגלות
ורק מעט מעצורים להיחשף
היום אני זמין לאהבה סוחפת
היום אני פתוח להצעות מהשטן
היום אני שקול וצלול, ואין בי יותר פחד ללכת לבד ברחוב
אין בי גם יותר פחד להישאר לבד בחושך
לרגע נהרגו בי השדים הלבנים
ואולי לראשונה אני במלאו הדרי
זורח לכל הכיוונים
בורח דרך כל הפרצות
חוזר אל סך כל השלמויות
וממלא את תפקידי על פי דרכו של העולם