אף אחד לא האמין. אף אחד לא רצה להאמין.
רק לפני שנה ישבנו כולנו יחד ודברנו על איך יהיה בשנה הבאה
כשכולנו נתגייס ובקושי נראה אחד את השני. כל אחד הימר לאיזה
תפקיד הוא יגיע. בסופו של דבר מעטים באמת קבלו מה שהם רצו. רוב
הבנים הגיעו לקרבי אבל לא לסיירת מטכ"ל ואף בת לא הגיעה
לטייס.
אחרי הלוויה הלכנו כולנו יחד לבית של רינת. ישבנו שם דוממים.
לאף אחד לא היה מה להגיד. אף אחד לא ידע מה הוא היה עושה
במקומו. מצד אחד כועסים עליו, מצד אחר מבינים אותו אבל
מתגעגעים.
רינת הוציאה אלבום תמונות מתקופת התיכון. הסתכלנו בו בתימהון.
הפנים שלו קפצו כמעט מכל תמונה, חייכניות, תמיד עשה איזה פוזה
מצחיקה.
שרון התחילה לבכות. רן מיד ניגש וחיבק אותה.
רועי שאל אם אפשר לשים מוסיקה וגדי הציע שאולי עדיף שנלך
לאנשהו. להסתובב, אתם יודעים.
החלטנו שנלך לבית שלו. לנחם את המשפחה ואז לשבת בחדר שלו.
הלכנו דוממים במשך חצי שעה עד שהגענו לפתח הבית. היו שם הרבה
אנשים.
נכנסנו פנימה. גלית הלכה להורים שלו. לדבר אתם בשמנו ולשאול אם
זה בסדר שנשב בחדר שלו קצת. כשהיא חזרה היא הודיעה שמבחינתם
אין בעיה אבל שנשתדל לא לבלגן- או שמא לא לסדר את הבלגן שכבר
יש שם כי זה מה שנשאר להם ממנו.
עלינו למעלה לחדר שלו.
עברה בי צמרמורת.
לחשוב שרק לפני 24 שעות הוא עוד ישב פה. ישב וחשב. ונקרע
מבפנים. ואנחנו לא היינו פה בשבילו, כל אחד מאתנו היה בבסיס
שלו.
חיפשנו משהו. מכתב. רמז. ידענו למה אבל זה בכל זאת סירב
להיקלט.
אני שונא אותו. אמר איציק. איציק זה החבר הכי טוב שלו. הם גדלו
ביחד, כמו אחים. אם החברות שלהם נפגעה ממשהו הם היו מסתובבים
מדוכאים, שניהם, עד שהם היו משלימים.
אני דווקא יכול להבין. אמר רונן.
איך אפשר להבין?, צעק איציק, זה לא פתרון - זו בריחה!
אתה היית מסוגל לחיות עם דבר כזה על הראש?, שאל אותו רונן, כי
אני לא. הייתי מחפש את העונש המתאים ביותר לעצמי.
יש משהו במה שהוא אומר, אמרה רינת.
אולי, אמרה גלית, אבל זה עדיין לא עונש, זו עדיין בריחה, בריחה
מהתמודדות.
איך אפשר להתמודד עם דבר כזה?, שאלה שרון שבינתיים יבשו לה
הדמעות.
איציק הלך לכיוון החלון והביט למטה.
התיישבתי על המיטה שלו ובהיתי בקיר ממול. היו תלויות עליו כל
מיני תמונות של כולנו מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו ותמונות של
סוסים. כי הוא היה חולה על סוסים.
חברים שלו מהבסיס נכנסו עכשיו לחדר, הם הופתעו למצוא שם 11
חבר'ה יושבים ושותקים.
אחד מהם הציג את עצמו.
שלום, אני תום ואתם?
כל אחד מאיתנו אמר את שמו.
ואלה תמיר ויואב הוסיף תום והצביע על חבריו.
התיישבנו כולנו על הרצפה בחדר והתחלנו להעלות זכרונות. חבריו
מהבסיס שמעו מאיתנו סיפורים מהשכונה ואילו הם סיפרו לנו
סיפורים מהבסיס. "איזה בן-אדם" כולם חשבו...
חבריו מהבסיס סיפרו לנו שזו הלוויה השניה שהם נמצאים בה בשבוע
האחרון. כולנו ידענו למה הם מתכוונים.
הם סיפרו שמאז התקרית הם לא ראו אותו בכלל, וכששמעו מה עשה היה
להם קשה לעכל שאדם מוכן לוותר בכזו קלות על כל מה שיש לו ובכלל
על כך שהם איבדו עוד חבר.
לא כעסתם עליו? על התקרית? שאלה גלית.
שתיקה.
היה דיי קשה שלא לכעוס עליו, אמר תמיר, אבל היינו המומים ולפני
שהספקנו לעכל את זה באו אלינו עם ההודעה השניה...
שוב השתררה דממה.
אני לא חושב שהייתי מסוגל להסתובב איתו אחרי התקרית. אמר רון
ששבר את השתיקה.
אני מבין אותך. אמר שגיא.
מה אתם מנסים להגיד? שאם הוא היה עדיין ביננו הייתם מנתקים
ממנו כל קשר?, שאלה גלית, אתם לא חושבים שדווקא במצב כזה הוא
היה צריך אתכם יותר? היא הוסיפה.
יש לי שאלה, אמרתי לפתע והפנתי את הראש לכיוון תום, תמיר
ויואב. הייתם שם? בזמן התקרית. הייתם בחדר? ראיתם מה קרה?
ראיתם אם מישהו ניסה למנוע מזה לקרות?
אף אחד לא צפה את זה, אמר תמיר.
כולנו עכשיו בצבא, אמרתי, לכולנו כבר עשו מיליון הרצאות והראו
סרטים על הנושא כי יודעים שזו תופעה שחוזרת על עצמה. ואם האדם
לא מודע לזה בעצמו אז לפחות שהחברים שלו יעשו משהו. בגלל זה
השאלה. הייתם שם?
לא, אמר תום.
ודברתם עם מישהו מהחבר'ה שהיו שם?, שאלתי.
דיי כבר!, אמרה שרון. מה אתה רוצה מהם? זו לא אשמתם. זו לא
אשמת אף אחד. זו היתה תאונה. אם הוא היה הצד הנפגע ולא היה הצד
הפוגע היית רוצה להרוג את הצד הפוגע והיית אומר שגם אם זו
תאונה הוא עדיין לקח חיים ומגיע לו להענש על זה. לא משנה
שלחיות עם ההרגשה, הידיעה על כך זה עונש בפני עצמו.
אמא שלו עלתה לחדר ובידה קנקן לימונדה וכוסות.
וואו, לא צפוף לכם פה? לא חשבתי שמדובר בכל כך הרבה חבר'ה. אני
אלך להביא עוד כוסות.
אם אנחנו בקושי מצליחים להתמודד עם זה בתור חברים שלו, תחשבו
מה עובר על ההורים שלו. אמר שגיא.
מסכנים. אמרה שרון.
אני הייתי שם כשזה קרה, אמר לפתע יואב.
כולם הפנו את ראשם לכיוונו.
ישבנו כמה חבר'ה בחדר, סתם דברנו, צחקנו.
הוא לא היה היחיד שהחזיק את הרובה שלו ביד, התעסק איתו.
היינו עוד בהתלהבות של התחלה, שרק קבלנו נשקים, בדיוק חזרנו
ממטווח ראשון... אף אחד לא הבין מאיפה הכדור הזה בא כי פרקנו
את הנשק בסוף המטווח.
עשינו חיקויים של המפקד שלנו וסתם, דברנו בהתלהבות ולא ממש
שמנו לב למה שקורה סביבנו. אח"כ החלטנו לשחק אמת או חובה.
חיפשנו משהו שאפשר לסובב... לאף אחד לא היה כלום חוץ מגופיות
ותחתונים. הוא נידב את הנשק שלו. נראה לך? כולנו קפצנו, זה לא
משחק!, סתם צחקתי, הוא אמר. פתאום שמענו בום חזק. אמיר, האדם
שהוא ירה בו בטעות, נפל על הרצפה ושלולית דם מתחתיו.
כולנו היינו בשוק, מאיפה זה בא. הוא, נשאר לשבת ורק הסתכל.
המבט שלו היה ממוקד באמיר שמת במקום.
כנראה שתוך כדי שיחה איתנו הוא נתן מכה עם הקת ברצפה ונפלט
כדור שעף ישר לראשו של אמיר שעמד מעליו.
התיאור הספיק. אמרה רינת.
אמא שלו חזרה עם עוד כוסות.
לאף אחד מאיתנו לא היה חשק להכניס משהו מתוק לפה עכשיו אז
הודנו לה על הכוסות וכשהיא הלכה הנחנו אותן בצד ולא נגענו
במיץ.
איך הוא התאבד?, שאל תמיר.
כדורים. עניתי.
פה?, הוא שאל.
כולנו שתקנו.
משב רוח קריר נכנס פתאום פנימה.
הגיע הזמן ללכת, קבע רון.
קמנו ויצאנו מן החדר, נפרדנו מן המשפחה לשלום ובכניסה גם
מחבריו מהבסיס.
התיישבנו מול הבית, בהינו בחלון של החדר שלו ותהינו...
מה אנחנו היינו עושים במקומו? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.