ספק מנמנמת, ספק מקוננת.

שוכבת על הקרחון החלק תמיד ומתמתחת.
העיניים שלי נפתחות מעט ומייד נעצמות, וריסים ארוכים מצלים
עליהן כמו וילון ונציאני. מסננים אלי כתמי אור שנורים מהשמש
הקוטבית, ומתנפצים לרסיסים על המים.

מסביב לא שקט.

הלהקה נוהמת פה ושם, הים מלחך את שפתי הקרחון בנשיקה שאינה
נגמרת.

אני חושבת על הגור שלי, הקטן שלי, היפה שלי, שנטרף ואיננו עוד.

אני כועסת על הלהקה לא עשתה כלום בשביל למנוע מבני להיטרף.

כולם ראו אותו נתפס במלתעות הכריש, ואף אחד לא התאמץ במיוחד
לעשות משהו. אפילו לא אבא שלו, ראש הלהקה שזוקר את שפמו ההדור
לשמיים הריקים, בכל פעם שאני מנסה ליירט את מבטו.
.
גור קטן שלי, אהובי האבוד. חסרונך מורגש בצורה המוחשית ביותר
בריק שנפער בחיקי - הפינה החמה שבה אהבת להתכרבל.

כמתוך הרגל אני מיטיבה את משכבי, מקערת-מחממת את בטני, בלגונה
אימהית שמקווה לקלוט אותך שוב.

התחזור?