היא עמדה על שפת הצוק. נחושה בדעתה. צמרמורת קלה עברה בגופה,
לנוכח מלבושיה הדלים. קפואה היא עד ללשד עצמותיה. רצתה להרגיש
את זרועותיו הארוכות, כרוכות מסביב למותניה, אך ידעה כי תהיה
זו אשליה, אם רק תעלה זאת על מחשבתה. שמלתה הדהויה התנפנפה
ברוח. חול ואבק חלחלו דרך עיניה, החומות, הזעירות, הכמעט ובלתי
נראות. הרהרה לעצמה, אם באמת קיים בה הכח לקפוץ, לשחרר את עצמה
לחופשי, לדאות על כנפי הרוח הקרירה, אשר תיקח אותה לאן שרק
מחשבותיה יקמעו אליהן. חשבה היא אם למישהו יהיה איכפת, מזיז,
מעניין, אם תתרסק היא על אבני המדבר המאובקות, הקשות, החסרות
רחמים, אשר יבקעו את כל רמח איבריה, בזה אחר זה.
הרי נשארה היא לבדה בעולם. ללא נפש תאומה, ללא חבר או רע, אשר
תוכל לבכות ולפרוק את כל מהלומות היום על כתפו. ידעה היא כי
חייה הגיעו על קיצם. כי לא ניתן יותר למצות מהם דבר.ידעה כי
תרגיש בטוחה בזרועותיה של הרוח, שתישא אותה לאן שתחוש שלמה,
שלמה עם עצמה ועם עולמה הנחרב עליה.
                                   

דרדרה היא אבן אחת קטנטנה במורד הצוק. ניסתה לדמיין את עצמה
כאילו היא האבן, המתגלגלת על האבדון, אל הבלתי נודע, אל הבלתי
מוחש. נחתה על ישבנה, וטמנה ראשה בן ידיה. החלה לבכות. בפעם
הראשונה, זה שנתיים, הניחה לעצמה לפרוק מעליה את דמעותיה.
נזכרה כיצד נשבעה לעצמה, כי לעולם לא תבכה לבדה, שתמיד יהיה
לצידה מישהו, שיתמוך בה, שייתן לה את כתפו למשען ולסעד. ידעה
כי יבוא קיצה בקרוב מאוד, מפני שהפרה את שבועתה זו. אך לא היה
לה איכפת. היא איננה חששה יותר מהמוות. הרגישה כי הוא חברה
הטוב ביותר. לו יכלה לספר את כל נסתרי ליבה, את כל חששותיה, את
פחדיה.
בלילותיו הקרים של הסתיו, יצאה החוצה מדיי לילה, בחצות,
והתבוננה על הברקים הנראים מרחוק, מאחורי ההרים הגבוהים.
דמיינה, שכל פעם שהברק מראה את עצמו אליה, זהו סימן כי אלוהים
עימה, מקשיב לסיפוריה, לחלומות הזוועה שהתעוררה מהם, והיה
מתבונן בגופתה שדופת הזיעה, הנרעדת מכל הבזק חשמל שהיה מופיע
בשמיים. כך הרגישה, כי יש לה על מי להישען, ועם מי לחלוק את
סיפוריה ומחשבותיה.
                                   

גפיה התחתונות והעליונות נרדמו, קפאו מהרוח המנשבת בה. התעוררה
מחלומה, והופתעה לגלות כי כבר שעות בין הערביים המאוחרות, וכי
אם רוצה היא לבצע את החלטתה, עליה לעשות זאת בקרוב, כי פחדה
היא מהלילה הקר, וידעה כי אלוהים איננה עימה, מפני שאיננה ראתה
הבזקי ברקים בשמיים, ואילו לא צל של ענן נראה באופק.
התרוממה על רגליה מעלה, והתקרבה שוב אל שפת הצוק. הרימה את
ראשה השמיימה, ולחשה את המילה האהובה עליה ביותר-יוגב.
                                     

   
התעצבה על עצם העובדה כי אין הוא עימה עכשיו. אין הוא חולק
איתה את הרגע האינטימי ביותר בחייה. אין הוא חולק את דרכה
האחרונה, נשימתה האחרונה. שוב ניסתה להעלים מעצמה את המחשבה
שהוא מאחוריה, כורך את זרועותיו הארוכות כזרועותיו של תמנון
בקרקעית הים, סביב מותניה. גם אם היה חונק אותה בדרך זו, כפי
שנהג לעשות בהיותו בחיים,היה זה מעלה חיוך על שפתותיה.
                                   

רצתה לצרוח. לצרוח עד שתיפח נפשה ממנה.
היא לקחה כ-5 צעדים אחורנית, ורצה היישר אל תוך הרוח. הרוח
שעטפה אותה באהבה. אולי האהבה היחידה שנשארה עבורה בעולם הארור
הזה, שהשאיר אותה לבדה.
הרגישה חמימות קלה בכל גופה. התענגה על דאייתה.
                                     

הרגישה, כי סוף כל סוף, הסוף קרב ובא. הקץ לחייה האומללים,
חסרי הטעם, חסרי החיבה והאהבה, החיים ללא יוגב...
היא הצליחה לגעת בשפת הסלע. היא נשמה נשימה ארוכה אחרונה,
וחייכה לעצמה. היא הרגישה שסוף סוף היא מרגישה שלמה, שלמה עם
עצמה, ועם העולם הנחרב עליה.