הדלת נפתחה באיטיות ומהחדר יצא יצור קטן, חצי אנושי. הוא לא
הבחין בנו בכלל. הוא עבר בין חביות היין ובדק אחת אחת, עד
שהגיע לחבית היין ממנה שתיתי. הוא הבחין ביין השפוך על הרצפה
וניסה להבין מאיפה באה ה"דליפה". בעודנו עומדים ומסתכלים על
המתרחש, צעק היצור משהו בלתי מובן. נראה היה כאילו קרא למישהו.

כעבור מספר שניות יצאה מהחדר אשה יפהפיה בעלת גלימה לבנה. היא
הבחינה בנו מייד.
"מי אתם" ? שאלה.
"נשלחנו ע"י ראש כפר האזטקים לחסל את גנדולף", השבתי לה.
"הממ ... ידוע לכם שתצטרכו את המגילה עם הלחש כדי להביס אותו,
נכון" ? שאלה.
"אנחנו מודעים לכך, אבל יש לנו בעייה. פתחנו את התיבה הלא
נכונה", השבתי לה.
"קיבלתם הזדמנות ולא נצלתם אותה", היא המשיכה.
"אין דרך אחרת שנוכל להביס את גנדולף" ?  שאל אודין.
"למען האמת, ידוע לי שקיימת עוד מגילה כזו, אבל ספק אם תמצאו
אותה. ייתכן ומישהו אחר כבר הספיק למצוא אותה ... אולי אפילו
גנדולף עצמו. אם המגילה תגיע לידיים הלא נכונות, אין לכם סיכוי
להשיג אותה ...", אמרה האשה בלבן.
"אם כך, עלינו למהר לפני שיהיה מאוחר מדי", אמרתי.
"אוכל לעזור לכם ...", אמרה האשה.
"איך" ? שאלה טניה.
"קחו אתכם את יאגו, הוא עוור אמנם, אך ניחן בחוש ריח מפותח",
היא הצביעה על היצור הקטן.
עכשיו הבנתי מדוע לא הבחין בנו יאגו קודם. הוא לא יכל לראות
אותנו, אך גם לא הצליח להריח אותנו בגלל הריח החזק של הטחב
והיין.
"ואיך יאגו יוכל לעזור לנו בדיוק ? הוא יוכל לההרג בקרב הראשון
שיזדמן לנו. הוא אינו יכול להתחמק ממכות כי אינו רואה כלל",
תמהתי.
האשה בגלימה הלבנה לחשה כמה מילים ויאגו נעלם. אינכם רואים
אותו, אך הוא קיים. הוא יתלווה אל מי שהולך מאחור וכך לא יצטרך
להלחם ולא יספוג נזק", השיבה האשה.
"אני אקח אותו תחת חסותי", אמר אודין.
אודין הרגיש איך ידו של יאגו אוחזת בידו שלו, למרות שלא ראה
אותו.
"בואו לחדרי. יש מכאן יציאה נסתרת שתוביל אתכם לדרך הנכונה",
אמרה האשה בלבן.
נכנסנו אל חדרה. האשה הובילה אותנו לקיר הצפוני ואמרה לי לעבור
דרכו.
עברתי. זו הייתה בסה"כ אשליה של קיר. אחד אחד עברו לוקי, טניה,
אודין ויאגו הבלתי נראה.
"בהצלחה", שמעתי את קריאתה של האשה , למרות שראיתי רק קיר
מאחורי.
המשכנו קדימה במסדרון והגענו למקום בו נפער בור עמוק מתחתינו.
היה עלינו לקפוץ לצד השני. היה ברור שיאגו לא יוכל לעבור כאן.
קפצתי ראשון. טניה קפצה אחריי. לוקי קפץ אף הוא.
"קדימה אודין, שחרר את היד של יאגו וקפוץ", קראה טניה.
"הוא עזב את ידי הרבה לפני שארתור קפץ ...", השיב אודין.
הרגשתי יד אוחזת את ידי. יאגו כבר קפץ מבלי ששמנו לב. כנראה
שהוא מכיר את המקום טוב מאתנו ...
"יאגו נמצא אתי", קראתי לעבר אודין.
טניה, לוקי ואודין הסתכלו עלי במבט שואל, אבל הבינו לבד שיאגו
כבר עבר את המשוכה.
אודין קפץ מעל הבור ונחת בצד שלנו. העברתי את יאגו לידי אודין.

המשכנו לצעוד כמה מטרים קדימה ויאגו החל צועק משהו לא מובן.
הבנתי שקורה משהו, אך לא הבנתי מה בדיוק קורה.
המשכנו לפסוע וצעקותיו של יאגו הלכו וגברו.
"הוא מנסה לומר משהו", אמר אודין.
"אינן מבין את שפתו" ? שאלתי.
"היא לא דומה לשפה שאני מכיר, למרות שאני מכיר הרבה שפות ...",
ענה אודין.
המשכנו ללכת קדימה וריח של דבש החל אופף את האוויר. ככל
שהמשכנו הריח התחזק יותר ויותר.
בשלב זה יאגו כבר ממש השתגע. הוא צעק בקול רם מאוד.
הגענו למן חדר רחב ידיים. היו בו המון נחילי דבורים, אך הם לא
היו רגילים. הם היו ממש ענקיים !
זמזום של דבורים נשמע מרחוק, והתערבב בצעקות של יאגו. המקום
היה סגור ונראה כמו קן ענק של דבורים. לא ראיתי דרך אחרת לצאת
מכאן. לפתע הגיחה דבורה ענקית מאחד הנחילים והחלה תוקפת את
לוקי !  שלפתי את חרבי והכיתי בה בעצמה. כנף אחת של הדבורה
נתלשה ממקומה והיא נפלה על הרצפה. לוקי הכה בה עם חרבו והרג
אותה.
"אתה בסדר" ? שאלתי את לוקי.
"אני לא בטוח, אני חושב שהיא עקצה אותי ...", השיב לוקי.
טניה בדקה את לוקי ואמרה שלמזלו הוא לא נעקץ.
בעודנו חושבים מה לעשות, הופיעו 3 דבורים נוספות מאחד הנחילים
הרחוקים והתקרבו אלינו. התחלנו לרוץ לאחור, כשאודין נושא את
יאגו על גבו. המשכנו לרוץ כך עד שהגענו כמעט לבור שקפצנו
מעליו. בנקודה זו עצרנו, כי כבר לא היה הרבה כוח לרוץ. הדבורים
הענקיות היו בעקבותינו. אודין הוריד את יאגו מעל גבו ונערך
לקרב. שלפתי את חרבי וגם לוקי עשה אותו הדבר.
לפתע הקיר שהיה מימיננו נפתח והוסט הצידה. יאגו משך את אודין
ואנחנו הלכנו בעקבותיהם.
הדרך היחידה האפשרית להסביר מה קרה כאן היא שיאגו ידע שקיימת
דלת סתרים במקום הזה וגרם לה, באיזו שהיא צורה להפתח !!!
עברנו מעבר לדלת הסתרים והדלת נסגרה שוב, באותו אופן.
מצאנו עצמנו במסדרון אפל ...