"אני לא יודע מה קרה לי", אמרתי וניסיתי להשמע מודאג, "אני
בזמן האחרון מרגיש ממש לא טוב, אני מצטער."
"וזה כולל הזיות?" היא צעקה, "תיכף תגיד לי שאתה משתמש בסמים.
אתה לא הגבר שהכרתי."
"זה בסדר אני פשוט חולה, סתם חולה זה יעבור תוך כמה ימים."
אמרתי ותוך כדי נזכרתי איך דיברתי לקרצמן, בדיוק באותו אופן
עלוב ומתחמק, רציתי להגיד לה שהיא לא הכירה אותי באמת, שהיא אף
פעם לא הכירה אותי, אבל לא היה לי אומץ. לא היה לי את האומץ
לומר לה את מה שאני חושב באמת ולכן המשכתי לצבוע את פרצופי
בצבעים שהיא אוהבת, נתתי לה לשמוע את מה שהיא רצתה. "אני מתחיל
להרגיש הקלה", אמרתי, "עוד כמה ימים זה יעבור."
"יופי, אני שמחה." היא סיננה לעברי במעין אדישות, אפשר היה
להרגיש שהדבר האחרון שהיא זה שמחה, "תרגיש טוב."
למחרת הרגשתי מוזר, אמרתי לעצמי 'היום אני הולך לעשות משהו
מיוחד' לא ידעתי מה, לא ידעתי למה אבל הרגשתי שהיום אני אעשה
משהו מיוחד, מן הרגשה כזאת. כשהגיע השעה השלישית הגיע השיעור
שלי עם יעל, אבי ויואב. כשהגעתי יעל ניגשה אלי ושאלה אותי,
"קראת את השיר שלי?"
"איזה שיר?" שאלתי כדי להבהיר לה שזאת היתה עבודה.
"השיר, 'יום בהיר אחד'" היא אמרה.
"אהה, העבודה את מתכוונת, עיינתי בה, נתתי לה 70."  אמרתי.
"זה מה שאתה חושב על השיר שלי, הוא 70, סתם בסדר..." היא אמרה
וקטעה את דבריה כדי לבכות ולהגיד תוך כדי "אני סתם בסדר..."
מספר פעמים, ועוד מספר פעמים "אני גרועה, אני לא יודעת
לכתוב..."
קטעתי אותה, "יעל השיר עצמו היה יפה מאוד", הסברתי, "פשוט הוא
לא היה קשור במיוחד לנושא העבודה, פעם הבאה תכתבי משהו יותר
קשור."
"בסדר", היא אמרה בעיניים דומעות.
כל הסיטואציה הצחיקה מאוד את אבי ויואב שישבו להם בשתי הפינות
של הכיתה והתפקעו מצחוק.
"עד כמה יכולה נערה בת 18 להיות בכיינית?" תהה יואב בצחוק
מלגלג.
"היא פשוט דפוקה בשכל, היפת נפש הזאת" אמר אבי
וכשהיא דיברה אליהם מתוך בכי, שמתי לב למשהו מוזר ולא אופיני
לאנשים היום, היא הסתכלה אליהם בעיניים, פתאום נזכרתי שהיא עד
היום תמיד הסתכלה לי בעיניים כשהיא דיברה אלי, כשכל האנשים
בחרו להשפיל מבט או להסתכל לצד בשקריהם היא הסתכלה לי בעיניים,
נזכרתי גם שמתחילת השנה היא אף פעם לא שיקרה לי, 'אני תמיד
שיקרתי ואף פעם לא אמרתי את מה שאני חושב בפנים', חשבתי בעצב,
'אני וכל האחרים, כולם חוץ מיעל...'
פתאום הבנתי שיעל היא לא סתם בכיינית, היא הרבה יותר מזה, היא
היחידה שלא הפכה להיות צינית, היא היחידה שלא הסתירה את הרגשות
שלה, היא היחידה שעוד אהבה את כולם למרות שאף אחד לא החזיר לה
אהבה, הבנתי שיעל היא אדם בעולם של רובוטים. פתאום מצאתי את
עצמי מאוהב ביעל, גם ביופיה אך בעיקר באופיה. מי האמין שאי פעם
אתאהב באופי, ידעתי שזאת יותר ממשיכה של מבוגר לצעירה בסגנון
לוליטה, יעל היא לא לוליטה, היא לא מהבנות שסתם יעמידו לך את
הזין ברחוב. היא אחת ויחידה, היא גרמה לי להתאהב, באופי.
חשבתי, איך הייתי רוצה להיות כמוה. כמובן לא מהבחינה של להיות
בת וכל היוצא בזה, אלא לא לפחד להגיד את מה שאני חושב, לחשוב
את מה שאני רוצה, ולהביע את מה שאני רוצה להביע. אך מצד שני
חשבתי, הרי כל כך רע לה בחיים, היא כל הזמן רק בוכה ובוכה
ובוכה. האם אני רוצה לחיות חיים של בכי או חיים של צחוק?
התשובה היתה ברורה לי. עדיף לי להשאר איך שאני ולא לבלות את
חיי בעצב מתמיד. אך ליתר בטחון החלטתי שבשיעור הבא אשאל אותה
אם רע לה בחיים, אולי היא בוכה אך גם צוחקת? התשובה נמצאת
אצלה. חזרתי לביתי מלא לבטים, והתחבטויות פנימיות שלא עזבו
אותי, איך עדיף לחיות? כמו שאני חי עכשיו או כמו שיעל חיה את
חייה, מה יגרום לי לאושר? מה יגרום לאנשים שסביבי אושר?
התמלאתי בשאלות שלא הייתי יכול לענות עליהן.
בסוף השיעור שלאחר מכן ואחרי שיעל בכתה כי אבי לא הגיע(!) והיא
פחדה שקרה לו משהו(!). ביקשתי מיעל להשאר 5 דקות, היא הסכימה.
"יעל, יש לי שאלה אליך", אמרתי בהחלטיות, "למה לא טוב לך
בחיים?"
יעל עשתה פרצוף מופתע והשיבה, "לא טוב לי בחיים? נפלא לי
בחיים." לא האמנתי, איך זה יכול להיות שטוב לה בחיים, החיים
שלה נראו אומללים למדי. "אבל את כל הזמן בוכה?"
"לא עצוב לי יותר מאחרים", היא אמרה, "אני פשוט לא מסתירה את
זה כשעצוב לי, לאנשים שמסתירים את זה הרבה יותר עצוב, הם
שומרים את זה בבטן, אבל זה שאני בוכה לא אומר שאני לא יודעת
לצחוק."
"אבל מה כבר יש לך בחיים", המשכתי כאחוז דיבוק, "הרי, את לא
צופה בטלוויזיה, אנשים ציניים וחסרי לב מתנכלים אליך. איך את
יכולה לצחוק, העולם שלך הוא נורא."
כעסתי על עצמי וציפיתי שהיא תבכה, המשפט שלי היה גורם לכל אחד
לבכות. אך פתאום שהפסקתי לשקוע במחשבות על טמטומי, ראיתי שהיא
מחייכת, חיוך כל כך יפה, כל נפלא.
"אני קמה בבוקר מסתכלת בחלון ורואה את הזריחה, יוצאת החוצה
ומריחה את הפרחים.", היא אמרה בקול שליו ומדהים, "וכשאני חוזרת
הביתה להתארגן לבית הספר נמצאים שם בני משפחתי שאוהבים אותי,
וזה היופי הגדול בעולם הזה. בני האדם, רק לדבר, לגעת, להסתכל
אחד לשני בעיניים ולחייך, אין דבר נפלא מזה."
"אבל בני האדם הם רעים", אמרתי לה, "תראי איך מתנהגים אחד
לשני, איך מתאכזרים אחד לשני, הם לא מסתכלים אחד לשני בעיניים,
הם קרים, הם חסרי אהבה, הם רעים."
היא עדיין חייכה, "זה לא הם, זה המסכה שלהם." היא אמרה.
"מה?!" אמרתי, לא הבנתי מה היא רוצה.
"הם מתחפשים, כדי שאף אחד לא יזהה אותם, הם חושבים שבגלל שכולם
מסביבם מחופשים, הם חייבים להיות מחופשים בעצמם." היא אמרה,
"אבל אפשר לזהות, מתחת לתחפושת את האדם שבתוכה, רוב התחפושות
לא מוצלחות במיוחד. הרבה פעמים אני שוכחת שזה התחפושת שלהם
והערות הנוראיות של התחפושת שלהם גורמות לי לבכות, אבל אז אני
נזכרת, זה רק תחפושת. אני אף פעם לא התחפשתי, אני חושבת שעדיף
ככה בלי התחפושת, כי אז אתה מרגיש שהאדם שמתחת לתחפושת מציץ
יותר ויותר, לא הרבה אנשים ראו פעם מישהו ערום מתחפושות וזה
קשה להם, שאני עירומה, שאין לי תחפושות, אבל גם הם יהיו כאלה,
אני מאמינה בזה."
הופנטתי, לא יכולתי לדבר, לא ידעתי מה לעשות. הסתכלתי עליה
והיא חייכה. "אני צריך ללכת", אמרתי, "יש לי עוד שיעור."
"בי!" היא אמרה במתיקות.
החלטתי שמהיום, מעכשיו, אני אוריד את התחפושת. אבל ידעתי שזה
יהיה קשה, לבשתי את התפושת יותר מדי זמן...