ב.ד. עודד / מתוך שירי הלך - מנוחה |
השער מעלה בנחיריך ריח
אדמה כתושה הרבה.
רגליך ניתקות בלי קושי מן
השביל, ככבסים נושרים מחוטתליה,
שלכת ערב ריחנית.
קוטף תפוח ומוצץ את עסיסה
של דרך הנפרשת, כשמלת
אשה על מיטתה ועל גופה,
אתה נזהר שלא להרדם מתחת
לענפי העץ המצלים בשקיפותם,
כאדמה תחוחה מעל גופת נווד.
הד-שזפון, אתה חומק
ומתגלגל, מבעד לחלון.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|