יורם היה מאוכזב, כמו כל גבר אחר במצבו, אבל לא מבוהל יתר על
המידה. היא בסך הכל אשת רחוב, ניסה להרגיע את עצמו, לא שזה כל
כך סייע בשיפור מצב הרוח. מיהר לחמוק מהמיטה, מזג שארית היין
בכוסות הגבוהים, חייך באומץ לתוך עיניה, אך שם מצא רק בוז
ולעג. לאחר שנעל את הדלת אחריה, מיהר אל עבר חדר העבודה שלו.
מזל שאין היא ממעגל הידידים שלו ולא תוכל לצחוק עם רבים על
חשבונו.

יורם ווטרמיסטר אסף אותה, כמו שאסף אחרות לפניה, באחד מהברים
הרבים המפוזרים בעיר התחתית. אך הפעם נתגלתה כיותר מדי מקצועית
לטעמו, והבעת פניה כששחרר את מכנסיו, אולי בגלל זה לא הצליח?
מזג לעצמו עוד כוס יין מרלו וניסה לקרוא את המאמר האחרון טרם
צאתו לדפוס, אבל החיוך שלה נתקע בפרצוף, משחק בין אותיות
ומספרים.

פרט לאפיזודה זו ששהתה יותר מדי זמן בין חלציו, לא הייתה
לפרופסור יורם ווטרמיסטר שום תלונה כלפי עצמו או חייו. הם
התנהלו  על מי מנוחות בדיוק כפי שתכנן. תואר שני, משרה אקדמית
בכירה, תואר שלישי, הפרופסורה. קרנות מחקר שמנות, עורך ראשי של
עיתון מקצועי, כנסים, כבוד. בזריזות טיפס בסולם הקידום האקדמי,
כאילו היה זה מישור, עקץ בזריזות את כל המתנגדים, והשאירם
מאחור פעורי פה ומתוסכלים. אבל עתה שוב יצטרך להתמודד עם
המציאות. כל שנה דחה את הנושא של משפחה וילדים, לא היה לכך
מקום בסדר היום העמוס שלו. ועתה עם מי יתחלק ולמי ישאיר את כל
פרות עמלו. אין ספק שהגיעה העת למצוא את האישה שתנפיק לו יורש
מתאים. גיל 54 הוא גיל נאה לכל הדעות, גם להעמדת צאצאים.

פרופסור יורם ווטרמיסטר זרח כולו עת יצא את המעבדה, "יש," צעק
בקול, כנף מעילו מתבדר ברוח וקווצת שיער שפרחה לה ממקומה הקבוע
מזדקרת כמו דגל. בימים כתיקונם סביר להניח שהיה נעמד להסדיר
הופעתו החיצונית. לא במקרה היה מכונה בפי עמיתיו שלא בפניו,
קרחון מיובש. אבל הפעם איבד את קור רוחו. התגלית הזו שלו תזכה
אותו ללא ספק בפרס נובל.

הוא חש צעיר ורענן מאי פעם. רץ במורד המדרגות כאילו צימחו לו
כנפיים, מדלג עליהם כתיש בן יומו, לבשר לאסיסטנטית שלו,  שהשלב
האחרון בניסוי הצליח מעל המשוער. אכן ניתן לגדל עצים ללא
השקיה. העצים שלו, שגדלו על המצע הסודי שרקח בעצמו, התפתחו
במהירות ותוך פחות משנה הגיעו לגודל של עץ בוגר ובשל.  

הוא כבר ראה בעיני רוחו את הכותרות בעיתונים, את טקס פרס נובל
באולם הגדול שבאוסלו, את שורות העצים שיתחילו לצוץ מחדש ביערות
הגשם. פתרון לכל בעיית הנייר העולמי, לאפקט החממה, מה לא...

הוא רק שכח. לאחרונה בעקבות המפגש האומלל ההוא, חזר לעשן, אחרי
שנות איפוק ממושכות, מדליק לעיתים שתיים או שלוש סיגריות בהפרש
של דקות, ושוכח היכן הניחן לכלות את חייהן. עם צאתו את המעבדה
נותרה אחת דולקת. הרוח הקלילה שנשבה דרך החלון הסיטה את הוילון
קרבה אותו אל הסיגריה. לא חלפו חמש דקות וכל המעבדה עלתה
בלהבות.

יורם נפטר בדרך לבית החולים מהתקף לב מסיבי, דקות לאחר שמכבי
האש כילו עבודתם. ההלוויה הייתה צנועה, מועטת משתתפים. הרבה
אויבים עשה לו הפרופסור בימי חייו ומעט מאוד ידידים. הייתה שם
רק האסיסטנטית המסורה, מנהלת הבית הקשישה וכמה מתלמידיו שעדיין
זכרו לו חסד נעורים.

למחרת החלו בשיקום ההריסות, את העצים שגדלו בגינה ליד המעבדה
החליטו לעקור ממקומם, על מנת לפנות מקום לחוקר צעיר ודינמי.

ההחלטה לטעת העצים בשדרה חדשה בדרך למעבדה, נפלה כבדרך אגב. אך
עכשיו צריכים כל שבוע לבוא ולגזום אותם, אחרת הם מתפשטים
וצומחים לגובה במהירות, מסתירים מעין כל את  הרקיע.

איש לא מעלה על דעתו שאינם זקוקים להשקיה. איש גם אינו יודע
שעוד מעט קט ושורשיהם יכו עמוק באדמה ולפני שאיש ייתן דעתו,
יהרסו את הכביש וימצאו את דרכם אל מיכל המים. יכול להיות שעצים
אלה אינם זקוקים למים, אך ברגע ששורשיהם יחושו במים אין לדעת
מה יקרה אז...