אני חווה לי את משבר גיל הארבעים בגיל עשרים ושבע.
כבר לא נרדם בלילה. שואל את עצמי שאלות על עצמי. ועצמי עונה
לי.
או שהוא מסכים אתי, או שהוא צוחק עליי. או איתי. או על שנינו.
"בוא ונעשה ויאים" הוא אומר לי. "על מה?" עצמי עונה.
"אתה יודע."- הוא חושב- "על מה עשינו, על איפה היינו. במה
נסענו, על מה טיפסנו, עם מי דיברנו, את מי זיינו, מי צחק עלינו
ומי הצחיק אותנו. כמה כסף עשינו וכמה לילות שתינו."
"ומה ייצא לנו מזה?"-אנוכי משיב-" למה למדנו משהו? למה עכשיו
אנחנו עליק בן אדם יותר טוב? יותר פתוח? מבין? בוגר? למה עם
הניסיון שלך אתה עושה משהו מעניין בחיים חוץ מלכתוב במחשב בחמש
בבוקר במקום לחבק איזו גופה? בוא נחשוב על העכשיו"
"עזוב עכשיו. תגיד לי מה אתה רוצה הלאה."
"לא יודע".
"באמת?"
"כן"
"מז'תומרת לא יודע?"
לא יודע."
"אתה רוצה להיות עשיר? יפה? קרח? אתה רוצה שלושים סנטימ'
בטורבו? להוריד את הכרס? לזיין את השכנה בת העשרים מלמעלה?
לעזוב את העבודה? לטייל? להשתולל בלי שיסתכלו עליך מוזר? לגדל
שיער ולהיות קול? מה?"
"כן"
"טוב"
"מה טוב?"
"קח. הנה. קיבלת."
"מה קיבלתי?"
"יש לך את זה. רק תלך ותיקח."
"טוב"
עצמי אינו עוזר לי. הוא התחיל לדבר שטויות. אז אני אומר לו
"כן, כן" והוא מיד עוזב אותי.
נמאס לי ממנו. נמאס לי גם ממני. עשיתי הרבה ואני מרגיש שאני
עדיין מפסיד משהו.
אולי מרוב לחשוב מה, אני מפסיד את האיך. ואולי לא.
אני הולך לישון.
"לילה טוב"
"לילה טוב" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.