אני ישבתי שם על הכיסא השחור, לבוש במעין ברדס שחור כדי לא
להתלכלך כשאייל עומד לחתוך ממני חתיכות. בראשי עברו מחשבות
"אסור לי לעשות את זה, זה יהרוס היסטוריה שלמה" אבל בכל זאת,
ישבתי בלי להתנגד בזמן שאייל הכין את הסכין, כי ידעתי שכבר אין
דרך חזרה.
אייל שלף את הסכין והתחיל לחתוך בלי שום התראה או הכנה, כשכל
החתיכות נופלות על הריצפה כאילו היו חסרות משמעות, כאילו היו
זבל. ואייל, ממשיך לחתוך בקור רוח כשאני מסתכל בכאב על תקופה
שלמה שנמצאת בכל חתיכה שנמחקת בשנייה, אותן חתיכות היו איתי
כבר מאז הפרידה הגדולה, עברו איתי דברים מצחיקים, עצובים,
מעצבנים... הרמתי את אחת החתיכות ואמרתי לעצמי "אותך אני ישמור
לעד", אך לאחר שהבטתי בעצמי אחרי שאייל סיים לחתוך, שמטתי את
החתיכה והבטתי בה נופלת על הריצפה ונבלעת בין כל השאר.
עכשיו נהייתי מישהו חדש, אני שייך למשהו גדול יותר, שמתי את
התקופה ההיא מאחורי והרגשתי פתאום כל כך טוב.
קמתי מהכיסא ויצאתי החוצה בזמן שאני רואה איך אייל מנקה את כל
מה שחתך, ואז מסתכל על עצמי, מסתכל על כל מה שנשאר... פתאום
צילצל הפלאפון, מיד הוצאתי אותו מהכיס וראיתי שכתוב על הצג
'אמא'. "היי" "נו? איך התספורת?".