סכינים. נו, אתם יודעים, כאלה שאיתם מורחים, פורסים או
חותכים.
אבל יש לי סוד לגלות לכם: יש עוד סוג של סכינים. כן, באמת.
נדמה לי שגיליתי זן חדש. הם כאלה שנכנסים לך עמוק עמוק לתוך
הנשמה. מנצנצים לך מול העיניים.

ואת מריחה את הריח ההוא. נו. הריח, את יודעת. שלא נגמר ולא
עוזב ומחזיר אותך כמה שנים אחורה. שגורם לך לחשוב שאולי את זו
שבעצם הייתה אמורה להיות במצב הזה. ואולי הילדים שלך והילדים
של הילדים של הילדים....

ואת הולכת ברחוב ועושה טוטו-לוטו כזה על אנשים ומהרהרת מי מהם
יקבל את זה בסוף. מי יפול לתהום ממנה הדרך החוצה לא תירפא
לעולם.

וחושבת למה לא מצאו תרופה לעזאזל, ולמה הם מתברברים ולא מוצאים
תשובה. ואני כמו הילדה ההיא בשיר ששרה להקת הנח"ל.
רק ששמלות אדומות אין לי וצמות קצת קשה לעשות לבד. אבל תשובה
גם אני לא מוצאת כמו ההם שעדיין מחפשים.

ואיך קשורים הסכינים אתם שואלים?
כמו שמחברים 1 ועוד 1 ומקבלים 2, כמו שלימדו אותנו בכיתה א',
ככה  בחיבור של סכין ונשמה והדבר הזה שרודף אחריי לכל מקום,
ואני רואה את הלהב ואת הקת, ואת הרצח בעיניים, ואיך הצעקות
מגיעות עד לשמיים - רואים איך זה קשור?

ואני מתפללת, אפילו שאני לא מאמינה, ומייחלת. נו כבר! תחזרו!
והחביתה נשרפת, והשכנים נדהמים.

הם לא חוזרים!
נו כבר! תחזרו!

הטלפון עובד שעות נוספות, והאוזן מתחממת. גם הגרון שורף, כמה
אפשר לצעוק! ואז, כמו מתעוררת מתוך חלום, רוגע באוויר. הסכין
יורדת, ואני בוהה. בוהה בעולם הזה. עולם משונה אני אומרת לכם.

ויש שקט.
שקט של סוף.
ושקט של התחלה.
מעגל קסמים שלא נגמר.

וחוזר חלילה.

או שאולי לא?