הוא מתיישב על הכסא ומתרווח לו
בקהל דממה כה חזקה עד כי היא רועשת יותר מהרעש עצמו
הוא לוקח את הגיטרה בידיו החזקות והחסונות,
מוכן לנגן עד כלות הנשמה
ידיו מתחילות לפרוט על מיתריי הגיטרה...
צליל מדהים ממלא את האולם כגלי ים בשעת גאות
הוא נע לקצב המוסיקה בתנועה מתמדת, והקהל המתרגש - איתו.
המוסיקה נשמעת כנגינת מלאכים על כלים מופלאים ביותר
ידיו נראות כאילו נולדו לפרוט על מיתריי הגיטרה.
הוא מתחיל לשיר, וקולו נאה כשירת הסנוניות בערב קיצי בהיר.
דמעותיו אט נוזלות על לחיו הסמוקות כאגלי טל על ורד החיים.
הוא לוקח מגבת ומנגב את דימעותיו ברכות, כמו ליטוף...
הוא נפרד מהקהל כשבעיניו מבט עמוק ועצוב
כאם הנפרדת מבנה שנפל בקרב.
הוא יורד מן הבמה והמעריצות מתחילות לצרוח
כשאיבדו את הדבר היקר להן ביותר.
דמעותיהן מתחילות להציף את האולם כגל הנסחף לחולות החוף.
הוא נכנס למכונית ונוסע ,
                                  כשבליבו חרוט הכאב.




-מוקדש למייקל הרפז שאהבתי כל כך-