אי שם, מאחורי הקשת בענן וקו האופק, שוכנת לה מדינה קטנה
ומיוחדת. במדינה זו גרים רגשות של אנשים וגם כמה הבעות פנים
שלהם. בבניין אחד גרים הכעס, העצב והדיכאון ובשני השמחה, האושר
והחיוך. לרוב האנשים בעולם יש רגשות, ואלה מתקבצים להם במדינה
זו. מדינה ללא גבולות או מלחמות. מדינה ללא רובים וקסדות, ללא
מתים ובתי קברות. שם תמיד זורחת השמש ולא עצוב. הציפורים
מצייצות שירים כבקשתך והפרחים פורחים בכל פינה.

הרגשות שלנו הם יצורים קטנים וחמודים וחיוך שגור דרך קבע על
פניהם. לכל אחד מהרגשות צורה משלו: האופטימיות היא כדור ורוד
ואילו הדיכאון הוא כדור משכך כאבים. הרגשות נולדים בראשם של
אנשים וגרים שם כמה שנים. מידי פעם נוסעים הרגשות לחופשת מולדת
בארץ הרגשות. הם בדרך כלל לוקחים חופשה ארוכה בתחילת גיל
ההתבגרות וחוזרים כעבור כמה שנים אם בכלל.

וכאן מתחיל הסיפור שלי.
את הרגשות שלי לא הכרתי כל כך טוב. כל הזמן השארתי אותם כלואים
בראשי ולא הקדשתי זמן לדבר איתם יותר מידי. אני מניח שפשוט לא
רציתי להתמודד עם הרגשות שלי באותה תקופה או מתישהו בכלל.
בדיעבד, אני יודע שזו הייתה טעות מרה.

יום אחד, לפני כשנה החליטו כמה רגשות לפרוץ מחוץ לראש שלי.
במהלך כל אותו היום בבית הספר היה לי כאב ראש איום ולכן הרשיתי
לעצמי לפרוש לביתי לאחר השעה הרביעית. כשהגעתי הביתה נשכבתי על
הספה בסלון ועצמתי עיניים מנסה לברוח מהכאב. לפתע פרצו מספר
יצורים קטנים מהאוזניים שלי ונעמדו לי על הבטן. פקחתי את עיניי
והבטתי בדברים הקטנים בפליאה.

לרגע הפסיקו הפטישים בראשי להלום ושמעתי את קולו של אחד
היצורים: "אתה! כל השנים השארת אותנו נעולים שם למעלה! אתה לא
מתבייש?! מה, אין לנו רגשות???!!!".
"מי אתם?" שאלתי אותו בקול רועד מעט.
"זוהי בתי אופטימיות, אשתי, גב' אושר, ואני אדון חיוך. כל
השנים השארת אותנו נעולים בראשך ולא נתת לנו לצאת. אפילו
כשניסינו לדבר אליך לא הקשבת לנו. מכיוון שאתה כל כך בטוח שאין
לך צורך בנו, החלטנו לעזוב".

חייכתי ועצמתי את עיניי שוב מנסה לשקוע בשינה. הייתי בטוח שאני
הוזה. היום, שנה אחרי המקרה אני יכול להגיד בוודאות שלא הזיתי
ובאמת שלושת הרגשות הללו עזבו אותי באותו היום. אם הם רק היו
חוזרים...

החיסרון הגדול באדם הוא שאינו מבין את חשיבותו של דבר עד אשר
אינו קיים יותר. כך גם עם הרגשות שלי. כל חיי החזקתי אותם
נעולים בחדר קטן בראשי ורק עכשיו, אחרי שעזבו למדתי להעריך את
קיומם.

כשהתעוררתי משנתי באותו היום מצאתי מכתב קטן מונח על ידי המפרט
את התנהגותי הבלתי נסבלת כלפי אדון חיוך ומשפחתו. בסוף המכתב
הם רשמו שהם חוזרים לארצם ושלא אצפה לראותם בשנים הקרובות.
קימטתי את המכתב והשלכתי אותו לפח בדרכי לאכול ארוחת צהריים.

משך השנה האחרונה למדתי להכיר טוב יותר את הרגשות שנותרו
בראשי. הכרתי את דיכאון ואת כעס, את בכי ואת עצב. הם לא היו
טיפוסים נעימים במיוחד, גם הם גרמו לי להתגעגע לרגשות שעזבו.
לאט לאט, חודש אחר חודש למדתי להסתדר עם מה שנשאר.

מאותו יום שעזבו, הפכתי אדם שונה לחלוטין. אדם שלא הכרתי עד
אותו הזמן, אדם שגדלתי לשנוא.  אשת הביקורת השתלטה על פי, הכאב
אחז בגופי ללא הפסק והדיכאון שכן עמוק בתוך עיני. נהייתי גוף
ללא נשמה, איש ללא רוח חיים, אדם ללא אדם. עוד תופעת לוואי
שבאה עם הרגשות החדשים הייתה שינה ללא חלומות. אומרים
שחלומותיו של אדם משקפים את עתידו, רצונותיו החבויים, תקוותיו.
השינה שלי הייתה ללא חלומות, שחורה. ללא עתיד, ללא רצונות, ללא
תקווה.

לפני כמה ימים קיבלתי גלויה ממשפחתו של אדון חיוך. הגלויה
הייתה צבועה ורוד שהזכיר לי את אופטימיות הקטנה. בגלויה הם
כתבו בקצרה שהם נהנים בארצם וכואבים על מצבי החדש. הם מתגעגעים
אליי ואולי אדון הרגשות ירשה להם לחזור אליי בקרוב לתקופת
ניסיון. חייכתי חיוך רחב, הכנסתי את הגלויה לכיס הג'ינס ויצאתי
לשוטט בקניון שבמרכז העיר. בדרך לקניון ראיתי את אופטימיות,
הילדה הקטנה של אדון חיוך וגברת אושר. כלא מאמין, שפשפתי את
עיניי. כשהבטתי שוב עדיין הייתה שם, הולכת כעשרה מטרים לפניי
ברחוב. צעקתי לה בהתרגשות תוך הנפות ידיים פרועות. העוברים
ושבים הביטו בי כאחוז דיבוק אך לא היה אכפת לי, הייתי צריך
לדבר עם האופטימיות שלי.

כששמעה את צעקותיי, הסתובבה אליי אופטימיות וניסתה לזהות את
הקורא לה. ברגע שראתה את פניי נבהלה הילדה הקטנה ודאגה שטפה את
פניה. מרוב בהלה ששכנה בראשה ברגעים אלה החלה אופטימיות רצה.
היא רצה בכל כוחה, ואני אחריה. מידי פעם הפנתה ראשה אחורה
בניסיון לבדוק אם הצליחה לברוח ממני. בלי לשים לב, ירדה
אופטימיות הקטנה אל הכביש הסואן ונפגעה על ידי ניידת משטרה.
בגלל גודלה של אופטימיות, השוטרים בניידת לא הבחינו בפגיעה
והמשיכו נוסעים חסרי מעש. רצתי לאמצע הכביש והתכופפתי לאסוף את
גופה העדין של אופטימיות. נשימה חלושה אחרונה עזבה את אפה
הורוד וראשה נשמט אחורנית. החיוך החמוד שלה נמחק מפניה בפעם
הראשונה בחייה. האופטימיות שלי מתה לי בידיים.

עצמתי עיניי בניסיון להתאבל על הרגש המת שלי אך צפירת המכוניות
זרזה אותי לקום מהכביש. שבתי הביתה, ראשי תקוע באדמה. הופתעתי
למצוא גלויה בתיבת הדואר. הגלויה הייתה צבועה שחור וחתומה על
ידי גברת אושר ואדון חיוך. הם האשימו אותי ברציחת ביתם והודיעו
שלא יחזרו. לעולם.