פרופסור מנדל שהה במעבדתו. כבר ימים שלא ראה אור שמש, או נזקק
לכך. כל הזמן הזה ניסה לגלות את הקרינה הנכונה, החומר
הרדיואקטיבי הנכון.. אך בינתיים לשווא. אך הוא לא התייאש.
אחיזתו במטרה ורגש הנקמה כלפי המין האנושי הניאו אותו מכך.

בעברו הלא רחוק עבד באחת האוניברסיטאות הנחשבות בעולם,
הרצאותיו המאלפות ומחקריו המעמיקים שנשאו כמעט תמיד תוצאות
חיוביות הקנו לו שם עולמי בתור מרצה דגול ומדען מדרגה עליונה.
אנשים שהכירו אותו מקרוב אמרו עליו שאין כמותו בתחומו, שהוא
אדם אדיר ואישיות דגולה. כך היה לפני פטירת אישתו האהובה. מחלה
חשוכת מרפא תקפה אותה, והרופאים שניסו הכל, הרימו בסופו של דבר
ידיים. מותה הפך את חייו של הפרופסור על פיהם, והוסיף אליהם
נקמה. אט-אט חילחל חוסר האונים לעבודתו. רבים שהכירו אותו אמרו
שנהפך לצל של עצמו, שאין להכירו יותר. הוא התמקם במעבדה מרווחת
ועשירה טכנולוגית, תלה על דלת הכניסה את השלט "אזור סגור,
הכניסה אסורה!" והחל להסתגר בה שעות על גבי שעות, בלי להרשות
לאף אחד להיכנס. יום אחד, כחצי שנה לאחר מותה הטראגי של מרת
מנדל, קרא אותו פרופסור פרנק ארנסט, מנהל האוניברסיטה, למשרדו.
פרופסור מנדל הגיע כשבעיניו עייפות ופניו בלתי מגולחים. לגופו
לבש בגדים מלפני כמה ימים. פרופסור ארנסט ישב מאחורי שולחנו
במשרדו המרוהט והמהודר וכשהציע לפרופסור מנדל לשבת נענה
בשלילה. "אתה נראה נורא, מנדל." אמר ארנסט "לפני כמה זמן אכלת,
או ישנת? מדוע אתה מסתגר במעבדתך כל כך הרבה זמן?"
"אני עוסק במחקר מעמיק וחשוב, פרנק. משהו שאינני יכול לגלות
לאיש בינתיים. אפילו לא לך."
"כל זאת טוב ויפה, למרות שאינני מבין מדוע אינך יכול לומר לי
מילה על עבודתך. אך מדוע אתה מפספס הרצאות שהתחייבת אליהן לפני
כל כך הרבה זמן?"
"אני שקוע במחקר. אינני יכול לחשוב על דבר אחר לעומתו."
"אם כך, אומר לך דבר מה, מנדל. אני מבין את החלל שנפער בחייך,
אך אתה חייב לחזור למוטב לפני שיהיה מאוחר מדי. אתה מתדרדר,
מנדל, ואינך יכול להמשיך בכך. חזור לעבוד"
מנדל עמד מול פרופסור ארנסט בלא אומר, שקוע במחשבות. לבסוף פתח
פיו ואמר "אני ממשיך במחקרי, פרנק. אין בי שום רצון להמשיך
לעבוד כרגע."
"אם כך," אמר פרנק בעצב "אתה יכול להגיש את פיטורייך."
"טוב ויפה." אמר מנדל "אך בקשה אחת היא לי: תן לי להמשיך
במחקרי. כל שזקוק אני לה היא המעבדה שאני עובד בה בימים אלה
וחומרים שייצרכו לעבודתי. וכשאני אומר חומרים אני מתכוון גם
לחיות מעבדה."
ארנסט נאנח "אין לי ברירה אלא להסכים. נספק לך כל מה שנוכל.
עבודתך הנאמנה במשך כל השנים זיכתה אותך בכך."
פרופסור ארנסט מזג במקומו שתי כוסיות וויסקי, ניגש אל פרופסור
מנדל והגיש לו אחת מהכוסיות. "לזכר הימים הטובים" אמר ארנסט
והניף את כוסו. מנדל לא הסתכל בארנסט, לא הניף את כוסו, הוא
שתה את משקהו בלא אומר. לאחר שסיים הניח אותה על השולחן, לא
זיכה את פרופסור ארנסט במבט ויצא מהמשרד.

זו הייתה שעת לילה. פרופסור מנדל עדיין היה במעבדתו. הוא מילמל
דבר מה לעצמו. עכשיו כשהוא גילה את סוג הקרינה הנחוצה והמינון
המדויק שלה ושל החומרים הרדיואקטיביים הנכונים הוא עבר לשלב
הקשה ביותר בניסוי, סוג הוירוס. זו הפעם הארבעים ושמונה שהוא
ניסה את אותו הניסוי על זנים שונים של וירוסים, אך מטרתו עדיין
לא הושגה. הוא לא התייאש. הוא היה מוכן לנסות כל זן, כל מין,
ובתנאי שהניסוי יצליח. כשהזן החמישים ושמונה שניסה הגיב בהצלחה
בהתאם להשערותיו של הפרופסור, נמלא הוא רגשות גאווה כלפי עצמו.
הוא סימן את הוירוס בצבען רדיואקטיבי בלתי מזיק, לקח חומר
מרדים וכמות קטנה מהתמיסה בה שהה הוירוס ופסע אל עבר המעבדה
השכנה, שם שהו חיות המעבדה השונות. נכנס אל המעבדה, איתר
קוף(1) והרדים אותה. לאחר ששותקה החדיר את הוירוס אליה והלך אל
ביתו כשרוחו טובה. הוא יחזור עוד כמה ימים, הוא חשב. ייתן
לוירוס לעשות את שלו.
האוויר בחוץ היה קר ורענן ופרופסור מנדל שאף אותו מלוא ריאתו.
הוא הרגיש טוב. הוא לא יכל לחכות לתוצאות. הוא הלך בשביל
המוביל אל ביתו שהזניח כל כך הרבה זמן וכשנכנס הלך אל הסלון,
נחת על הכורסא ושקע בשינה עמוקה.

פרופסור מנדל התעורר בשש אחרי הצהריים ביום למחרת. הוא התמתח,
חייג מספר כלשהו בטלפון והזמין אוכל סיני. כשסיים, נח מעט,
ורחץ את פניו.
"חודש הוא זמן מספיק להיפתחות הוירוס" הוא חשב "ולמרות שאין בי
את הסבלנות לחכות זמן כה רב, אאלץ להסתפק בכך שבסוף החודש הזה
אוכל סוף סוף לצפות בתוצאות שחיכיתי להן כמעט שנה".

כשסוף תקופת ההמתנה הגיעה הפרופסור היה חסר סבלנות ומתוח.
בחודש שעבר הוא לא חסך בביקורים במעבדה ובלקיחת דגימות דם מקוף
המעבדה שלו כל יומיים.
בתום החודש יצא הפרופסור נרגש אל מעבדתו. השעה הייתה אחת עשרה.
הוא עבר את שערי האוניברסיטה, נכנס אל הפקולטה, הלך במסדרונות
הרבים ונכנס אל מעבדתו. הוא נטל את כפפות הגומי והלבישן על
ידיו, לבש את החלוק הלבן ושם מגן על פיו.
הוא הרדים את הקוף וקרב אליו ובחן את גוף החיה. היא נראתה קצת
חולה מהרגיל. סימנים אדומים ומוגלתיים מעט התפתחו על עורה. ידו
של הפרופסור רעדה מהתרגשות בעוד הוא אוחז במזרק נקי, אך הוא
הרגיע את עצמו על מנת שיוכל להמשיך. הוא החדיר את המחט אל מתחת
לעורה של השימפנזה ומשם אל ורידיה ומילא את המזרק בדם. לאחר
מכן לקח דגימה ממנה על זכוכית דקה, הניח אותה על זכוכיות עבה
יותר כשהדם מופנה אליה. שתי הזכוכיות נדבקו אחת לשנייה.
הפרופסור הניח את שתי הזכוכיות הדבוקות מתחת למיקרוסקופ, הפעיל
אותו והתבונן. הוא ניסה לאתר את הוירוס אך לשווא. "לא יכול
להיות שהתוצאות שליליות.." הוא אמר לעצמו. למרות אכזבתו, הוא
החליט לנסות שוב. הוא לקח עוד דגימת דם מהקוף, מאזור אחר
בגופו, והתבונן בה דרך המיקרוסקופ. לפתע הוא ראה אותם. הדם היה
מלא בוירוסים! נרגש מתגליתו הוא לקח עוד כמה דגימות דם. כמעט
בכל אחת מהן התוצאות היו זהות. לפתע הוא שם לב לכך שתאי דם
לבנים מסוג מסויים, מסוג T, היו פרוצים, הרוסים. הוא לא האמין
למראה עיניו. יכול להיות שהוירוס תוקף רק את התאים האלה? הוא
התבונן בעוד דגימת דם, ובכל אחת שבה היו הוירוסים בדם, התאים
הלבנים היו פרוצים. הוירוס הגיח מתוך התאים הלבנים! פרופסור
מנדל לא ידע מה לעשות עם עצמו. הרגשתו הייתה מעבר למרוממת, הוא
התגאה כל כך בתגליתו. הוא לקח עוד דגימת דם, אחרונה, מהקוף
הישן, ופסע אל עבר הקוף, מאותו הסוג, שלידו. הוא התכופף אליו,
הרדים גם אותו, והחדיר את מחט המזרק אל ורידיו. לאט לאט הוא
לחץ על הבוכנה בעוד הנוזל האדום מוזן אל דם החיה. "הוירוס פועל
היטב בקוף." הוא חשב לעצמו בעודו מחייך "אך מעניין איך הוא
יתפקד בגירסה האנושית יותר.."


(1) סוג הקוף הוא רזוס (Rhesus), משום שהנגיף התגלה לראשונה
בחיה זו (וממנה גם נידבקו בני האדם לראשונה..).

וירוס האיידס נמצא ומועבר בנוזלי גוף במודבקים. הוא מתרבה בתאי
דם לבנים, שהם תאי הדם האחראיים על ההגנה החיסונית של הגוף,
ומשתק אותם כליל. כך נפגמת יכולת הגוף להתגונן מפני מחלות.
הדור הבא גם הוא מתרבה בתאי הדם הלבנים האחרים. ככל שהוירוסים
מתרבים כך גדל מספר תאי הדם הלבנים המשותקים וכך נחלשת ההגנה
החיסונית של הגוף.