אני שונאת אהבה, שונאת לאהוב...אני שונאת אגדות, תמיד יש שם
סוף טוב והם חיים באושר ועושר... אהבה זאת סתם אשליה שמי שמוכר
אותה מנצל את התמימות והטיפשות של כולם ומתעשר... בסופו של דבר
הכל מתפוצץ לך בפרצוף.
אף אחד לא הבין אותי, אף אחד לא קלט את הסימנים, כולם רואים
אבל לא מסתכלים באמת. רק הוא הבין אותי... הוא ידע לקרוא ישר
בעיניים שלי אם משהו לא בסדר, לשמוע בקול שלי מה אני רוצה.
מהרגע הראשון שראיתי אותו הרגשתי מן הרגשה מוזרה שהוא יודע הכל
עליי, לא התפלאתי כשהוא בא ואמר לי שהוא אוהב אותי - מאז היינו
חברים.
הייתי יכולה לטבוע בעיניים שלו, ולשמוע כל מה שהוא מרגיש כמו
בטלפתיה כאילו איזה חוט מחבר אותנו. הייתי מרחפת , לא שמעתי
כלום - אפילו את מי שצעק לי באוזן, הייתי מאושרת והתרחקתי
מכולם.
הוא היה גדול כזה וחזק - ואני הייתי בטוחה שהוא תמיד יגן
עלי... זה כאב כל כך כשכל מה שחשבתי עשיתי וקיוותי התפורר לי
מול העיניים.
ניסיתי להבין למה, למה הוא אוהב לזרוק עליי דברים, לאיים עליי
עם סכינים, לקשור אותי לכסאות או להשתמש בי במקום שק איגרוף.
היו לו התפרצויות זעם כאלה וכל פעם שהוא כעס הוא לא נרגע עד
שהוא פצע אותי, העיניים שלו - העדינות העמוקות, הפכו לזועמות
מפחידות וקרות, ופתאום הוא היה מתחיל לבכות להתנצל ולטפל בי -
"אני אוהב אותך, אני מצטער, אני טיפש, לא יודע למה עשיתי את
זה"... אהבתי אותו כל כך ולא יכולתי לראות אותו ככה, תמיד
סלחתי לו.
כששאלו ממה נפצעתי הייתי ממציאה כל פעם תירוץ חדש, וכולם
האמינו לי. אף אחד לא ראה אותי נאכלת מבפנים. כשהיינו עם עוד
אנשים הוא חיבק אותי ונישק אותי וכולם אמרו כמה הוא חכם ויפה
וכמה אנחנו מתאימים - חשבתי שאם כולם חושבים ככה אז אולי אני
לא בסדר.
אני לא ישנה בלילות, תמיד יש לי סיוטים, כבר פעמיים הייתי בבית
חולים - כשקיבלתי זעזוע מוח כשהוא דחף אותי לקיר, וכשהוא שבר
לי את הרגל. מה יקרה אם הוא ממש יכעס והוא יהרוג אותי??....
יש לי עולם משל עצמי, כל פעם שהוא מתחיל עם המכות אני פשוט
בורחת לשם, שם לא כואב לי.
פעם חשבתי שאהבה היא הדבר הכי יפה שיש - עכשיו אני שונאת אותה.
תגידו שאני צינית, קרה, ושאין לי בשביל מה לחיות בלי אהבה...
אתם ממש צודקים, אין לי בשביל מה לחיות!