אני חושבת שאני עדיין אוהבת...
אני חושבת ..אבל בפנים מקווה שלא, מייחלת לאותו הרגע שבו
המחשבה הזו תיפסק, תחדל להתקיים, תתפוגג באוויר ותעלם. אבל אני
חושבת שבתוך תוכי אני עדיין יודעת שכמה שאני אחכה ואצפה לאותו
הרגע הוא פשוט לא יגיע, לא יבוא, כי אני חושבת שאני עדיין
אוהבת..
מתי יפסק כל הטירוף, כל הבילבול, מתי יגיע הרגע בו אני ארגיש
שלמה שוב, בלי שום צורך נסתר שתשלים אותי, שתבוא ותגאל אותי
כמו נסיכה במצוקה שמחכה לנסיך שלה.
אני לא מבינה איך אחרי כל הזמן הזה אני לא מצליחה לשכוח את
הטוב או להפך, לזכור את הרע כדי שלפחות אותה המחשבה תהפוך
להיות שאני חושבת שאני ש-ו-נ-א-ת אותך..
אולי אני בעצם כן שונאת אותך ופשוט מדחיקה את זה כדי שיהיה לי
תמיד משהו להישען עליו, איזו יד תומכת שתחזיק אותי ותמנע ממני
ליפול, כדי שאני לא ארגיש לבד..
אני ממש לא מבינה את עצמי לעיתים, הרי אני יודעת שהיה לי רע,
אבל אני לא מצליחה או אולי מסרבת, להיזכר למה..
למה תמיד כל הדברים שאני כותבת נגמרים בשאלה?, למה יש לי כל כך
הרבה שאלות?, למה אני לא יכולה לקבל וזהו?
ל-מ-ה??