עידו נולד בהריון מדומה. אמא שלו לא הייתה בהריון אבל היא חשבה
שכן ובגלל זה הוא נולד.
הרופא אמר שזה פסיכוסומאטי, שבגלל שהיא כל כך האמינה שהיא
בהריון הוא נולד.
כל החיים שלו הוא סבל מזה.
כשהמוהל גילה שהוא לא אמיתי הוא לא רצה לגעת בו. הוא פשטו מלמל
משהו על זה שהוא כהן וברח כמו מטורף.
כשהוא היה בגן אף אחד לא דיבר איתו. כולם רק צחקו עליו שהוא
דמיוני.
בצבא הוא לא שירת. היא לו פרופיל נמוך מדי כי הוא לא באמת
נולד.
במטוסים תמיד מכרו את הכרטיס שלו פעמיים. וגם בקולנוע.

כשהוא היה בן 21 הוא הלך ללמוד רפואה כירורגית. הוא למד 10
שנים והוציא תואר שני. כשהוא הלך לעבוד בבית חולים הם נתנו לו
רק לנתח גופות. הם פשוט לא רצו לקחת את הסיכון.

בגיל 53 נמאס לו מהכל והוא החליט להתאבד. קפץ לפני משאית חולפת
ומת אחריי שנייה. כשהוא הגיע למעלה הוא עמד 4 ימים בתור בשביל
להגיע להוא שממיין גן עדן או גיהנום.
כשהגיע תורו הפקיד עיין כמה דקות בדפים והביט בו במבוכה.
"תשמע מר גדות  אני מאוד מצטער אבל אתה לא יכול להכנס. לא לגן
עדן וגם לא לגיהנום".
"אני לא מבין! מה הבעיה??!"
"אאאאמ... המקרה שלך מאוד מיוחד. נולדת בהריון מדומה. זאת
אומרת שאתה לא אמיתי ומכאן שאתה לא באמת... מת"
עידו התיישב על הרצפה הלבנה והתחיל לבכות.
"מר גדות אני מבקש..."
"מה אתה מבקש? כל החיים שלי שמים עליי זין! כל החיים. לאף אחד
לא אכפת. 53 שנים אף אחד לא החליף איתי מלה. כלום! ועכשיו אני
מת ואתה בא אליי ואומר לי שאני לא אמיתי ולא יכול להיכנס?!"
"תראה מר גדות אני מאוד מצטער. אני לא יכול להכניס אותך. אבל
אני מכיר כמה אנשים ואני יכול לסדר שתהיה רוח רפאים."
עידו המשיך לבכות והנהן עם הראש.
תוך שנייה הוא הופיע למטה במקום שהוא נהרג בו- בתור רוח רפאים.
הוא הסתכל מסביב.
הכל חזר להיות כמו שהיה. הוא זיהה כמה אנשים שעברו דרכו כשהם
חצו את הכביש. הוא לא נבהל. "עברו דרכו" יום- יום. הכל שב
להיות כרגיל. חוץ מההשתקפות שלו במראות. היא נעלמה.