מרקו, מרקו אל תלך, צעקתי לו מבעד לחלון חדרי שבקומה השניה,
אימא כבר כאן הכל נגמר. מרקו אפילו לא הפנה מבט, כאילו מסרב
להאמין שכבר אין טעם בנסיעה לארגנטינה.
אימא חזרה לפני יומיים, אפילו לא הספיקה לפרוק מזוודות או לומר
שלום לשכנים ממול. המצב בארגנטינה כל כך רע היא סיפרה. אנשים
פורצים לחנויות, לוקחים מכל הבא ליד כאילו, כאילו שסוף העולם
כבר כאן.
כולנו הופתענו כשהדלת הכניסה נפתחה ואימא עמדה בפתח. ללא
מילים, כששתיקה רועמת אופפת את חלל החדר הבטנו עמוק בעיניים
וידענו כי תם המסע. רק מרקו ישב על הכורסא המרופטת, הביט בנו
בעיניו המזוגגות ולא אמר מילה.
זה כבר כמה חודשים מאז שמרקו הפסיק לדבר. בתחילה חשבנו שזו סתם
שטות של רגע, אך כשעברו הימים הבנו כי משהו לא טוב מתרחש
בתוכו. הוא החל מסתגר בתוך עצמו ומידי פעם היה נעמד ליד הטלפון
הציבורי של בזק, זה הכתום שבפינת הרחוב, ומפלח את האוויר בצעקה
"אימאאאאא".
הפסיכיאטר המחוזי לגם מהקפה, לקח נשימה עמוקה ואמר, המצב לא
טוב! אחרי שתיקה של עוד מספר שניות הוסיף, חצי ואליום ליום
ונראה לאן זה יוביל. לגם לגימה אחרונה ויצא את הבית. במהלך
אותו חודש ביקר אצלנו עוד מספר פעמים אותו ד"ר משולם,
הפסיכיאטר המחוזי, כפי שאהב שיכנו אותו. בכל ביקור עלה המינון,
נוספה עוד תרופה וגבר החשש. ומרקו, הוא התנתק יותר ויותר.
ערב אחד בעודי שוקד על פתרון התרגיל באינפי' עלה בי רעיון.
רצתי לחדרו של מרקו ולחשתי לו באוזן, סע לארגנטינה מרקו, לך
חפש את אימא, מה אכפת לך, יכול להיות אחלה טיול. הוא הביט בי
נפעם, אחז בשתי ידיי ומלמל בשקט, אימא שם במרחב. ידעתי כי עוד
מחכה לו דרך ארוכה, שם, במקום בו אימא מחכה. חשבתי כי הנסיעה
יכולה להיות המפלט האחרון למצבו הקשה. קשה? לא תיארתי לעצמי
באותו ערב עד כמה התנתק מהמציאות.
בבוקר שלמחרת ללא כל ידיעה מוקדמת נפתחה דלת הכניסה ואימא עמדה
בפתח. תם המסע. מרקו ישב על הכורסא המרופטת, הביט בנו בעיניו
המזוגגות ולא אמר מילה. לאחר מספר דקות התרומם בכבדות ויצא את
הבית.