היום אני האותיות, שבכתובות הנאצה, על קיר מצפוני.
אני המילים שנהדפו מצוק לשוני חזרה לתוכי
מבלי שתפגושנה באוויר עולם,
בעודן בוערות בי.
אני השקרים הקטנים,
הפינות המעוגלות,
הפיתויים המודחקים,
הקמטים במצחו של חורש מזימות,
טיפות הרעל בכוסו של זה שהיה אמור לשנות את העולם.
אני חווה ואתה הנחש.
אך הפעם ,תצא זכאי מכל אשמה.
ולשוני זוחלת על שיניי,
אותן שיניים שהותירו סימן נגיסה עמוק
בתפוח הרחמים העצמיים.
אותן שיניים שקרעו מעלי את בשרי
בעוד נפשי העלתה ריחות ריקבון.
והיום,
גורשתי מגנך בשנית.
ולמרות שגם הפעם לא השכלתי לקחת את התפוח איתי
זכור לי הייטב ריחו,
זיכרון מוחשי
זחילתו של נחש
ריח ריקבון עולה בגנך. |
