24/1/2002
הערה: כל הדמויות הן דמיוניות לחלוטין. הקשר בינן לבין המציאות
רופף, ואין להסיק מהן על חייו של אף אחד, מלבד בהקשר האמנותי.
יאיא.

אני בן 5. אני משחק במלחמת דרקונים עם עצמי בשדות המושב. אני
רץ בשדה ומפיל את הדרקון האדום שמולי, בחרב העץ שבנה לי יגאל,
אחי הגדול. בזמן שאני רץ וצועק, אני מבחין שחושך. אבא לא אוהב
שאני חוזר בחושך. אני מתחיל לרוץ בשביל המוביל למושב.
אני נופל ומול העיניים שלי נחש. אני זוחל לאט אחורה.
"לך ממני", אני צועק בפחד. הנחש מתקרב אלי. אני זוחל לאחור,
אבל הפחד כבר משתק אותי לחלוטין. אני שוכב על השביל עצום
עיניים מחכה שהנחש ישים קץ לסבלי.
אני פוקח את עיני. חושך מסביב. אני רץ הביתה, כמטורף. פתאום
אני שומע קול מהשדות קורא לי. אני לא נעצר, אבל הקול קורא לי
לשוב לשם. זהו קולה של אלה. מה היא עושה שם? אני עוד לא מכיר
אותה?

התעוררתי בבהלה. עתה הסתובבה בחדרי ערומה לגמרי.
"היי", אמרתי לה, וניגבתי את קורי השינה מעיני. היא הסתכלה
עלי, צחקקה ועברה דרך הקיר. קמתי אל החלון, וצעקתי
"מה את עושה?"
היא פנתה לאחור. לא המומה כלל. שדיה נצצו באור הירח, מותירים
אותי המום.
"בוא נלך בשדות!" קראה לי ולאחר מכן רצה אליהם חופשייה
והתפוגגה אל תוך הנוף המרוחק. "הירגע" לחשתי לעצמי. "היא איננה
כאן, זה היה רק חלום". אבל משהו לא הניח לי. פתחתי את החלון
"אני הלכתי בשדות!" צעקתי אל עבר המראה האבוד שלה "יותר משאת
הלכת כל החיים שלך!"

הבוקר שעלה, הותיר אותי עם יותר חידות מפתרונות. מה עשתה אלה
בחלום הזה? מדוע חזיון תעתועים של עתה מטעה אותי על פעם? האם
המת מחולל את כל אלה? יצאתי מן הבית והתנעתי את האוטו. רעשי
המנוע בישרו לי את גסיסתו. הפעם ניאלץ לצאת בטרמפים.
הכביש שהוביל אל העיר, וממנו למכללה, היה ריק. למזלי החלום
העיר אותי מוקדם מספיק בכדי להגיע למבחן. כעבור מספר דקות עצר
רכב מהקיבוץ השכן. הנהגת חייכה כשהיא פתחה את חלון המכונית
לאיטה.
"יאיר, שנים לא ראיתיך. לאן אתה צריך להגיע?"
"לעיר" עניתי לה, ונכנסתי אל הרכב בהיסוס.

"אז מה את עושה עכשיו?"
"אני, עברתי לידכם, כמו שאתה רואה. אני ויריב עוד מעט
מתחתנים."
"מזל טוב. אתם כבר איזה ארבע שנים ביחד, לא?"
"אהה. מה אתה עושה?"
"קצת שר בלהקה, קצת כותב ב'במה חדשה' קצת לומד, קצת מלמד. את
יודעת - קצת מכל דבר"
"מצוין."
שתיקה מעיקה. אני בוחן את תווי הפנים שלה. כל כך מוכרים, אבל
שונים לגמרי באופיים. לא פחות יפים מאותו סמינר אחרון, בו
פרשתי מפעילות תנועתית, ובו היא פגשה לראשונה את יריב. אבל
רעים יותר. אטומים יותר. כמה שנים עברו...
היא אותתה והניחה אותי לצד הדרך.
"שיהיה לך בהצלחה" היא אמרה לי, בקול עליז, שמשום מה נשמע לי
מזויף לחלוטין.
"גם לך, אלה", אמרתי וירדתי מהמכונית. לעזאזל, הגורל הנחית עלי
מכה כואבת!

עודד ואני סיימנו את המבחן באותו הזמן. נרגשים רצנו אל לוח
הציונים, לבדוק את מצבנו.
"תגיד" אמר לי "אולי אני אקפוץ אליך היום, ונעשה איזה טיול
בשדות?"
"עזוב. היה לי חלום מחורבן היום בקשר אליהם"
"מה זאת אומרת".
המשכנו בשתיקה במורד המדרגות. אני לא יכול לספר לו.
מול לוח הציונים, חיפשתי את מספר תעודת הזהות שלי. עודד שכח
מכל העניין, לפחות כך עושה רושם.
"אתה יודע" אני אומר לו "זה לא שאני מפחד ללכת לשדות".
הוא הסתכל עלי במבט עקום. "אתה מוכן להסביר את עצמך?"
"אתה זוכר שסיפרתי לך על הנחש שפגשתי שם פעם? אז זה לא בגלל
שיש שם נחשים, ואני מפחד. זה פשוט..." המילים נעתקו מפי.
"יאיר. אתה לא חייב לזבל לי את השכל. זה פשוט שפעם היית בא
לשדות, והיום לא בא לך. זה בסדר".
"לא, שלא תבין לא נכון. אני אוהב נוף. אבל פעם הייתי עושה
בשדות מה שאני רוצה..."
"והיום השדות מבצעים בך כרצונם. הבנתי."
הסתכלתי עליו במבט מלא חמה.
"אתה מוכן להפסיק לדבר שטויות? מה זאת אומרת שהשדות מבצעים בי
מה שהם רוצים?"
"מה אתה רוצה" הוא שאל אותי באותו הכעס.
"אל תעיז לדבר אלי ככה. אתה שומע אותי?"
"יאיר! תתאפס על עצמך. מסתכלים עליך".
הסתכלתי מסביב. מה עיצבן אותי כל כך? עשרים תלמידים הסתכלו עלי
כאילו הייתי על במה
"תעזבו אותי כבר" צעקתי, ופילסתי את הדרך הביתה בין האנשים.
"לשבת. להירגע. לעשות מדיטציה." לחשתי שוב ושוב בזמן שאני מפלס
את דרכי.

חברי האגודה לחקר האפטיה, נדהמו כשנכנסתי לחדר הישיבות.
"טוב, אני רוצה תוצאות".
ד"ר Who, ניגש אלי לאט.
"הכל בסדר שם?"
"הכל מצוין. אני צריך תוצאות."
"אבל אתה יודע שמדובר בתהליך. אתה לא מקבל תוצאות מהיום
למחר".
"זה לא מעניין אותי שאני לא מקבל תוצאות מהיום למחר, אני צריך
כרגע את התוצאות המחורבנות שלכם!" צעקתי, כשדמעות בעיני.
"אנחנו מבטיחים לך שיהיה לנו קו בעוד חודש. אבל אתה לא יכול
פשוט לבוא ולהגיד לנו, אני רוצה עכשיו. זה לא עובד ככה."
"אין לכם תוצאות?"
"אין"
"אז אני מפסיק ליצור אתכם" הודעתי ופניתי לפקוח את עיני.
"יאיר, תהיה הגיוני. אתה לא רוצה להתחיל את כל התהליך מהתחלה,
נכון?"
"אני רוצה שתפסיקו להסתיר ממני ממצאים! אני רוצה שתפסיקו לזבל
לי בשכל ואני לא רוצה לסבול יותר!"
ד"ר Who, הביט בד"ר לולי, שנראתה מוטרדת מרגע לרגע.
"לך", הפנה אלי חזרה את ראשו "נראה אותך מתמודד לבד. אנחנו לא
צריכים אותך, יותר משאתה צריך אותנו."
"אין לכם קיום בלעדי!" עניתי להם, ופקחתי את עיני.

זה סוף הסיפור על האגודה לחקר האפטיה. הם נעלמו אל תהומות
הנשייה. עימם, הסיוטים יעלמו, הפחדים יעלמו, ואנמי אוכל לגלות
את המקור האמיתי לאימה שאוחזת בי. שמתי את ראשי על הכר. מחר
יום חדש. אני לא זקוק יותר ליועצים מדומיינים, למדיטציות
ולמשחקי אנרגיה. אני יאיר אשל - לבד מול הכוחות הנפשיים
הגדולים.