"חלמתי עליך אתמול בלילה" היא אמרה. עיניה הכחולות הבזיקו כמו
נורות חשמל כחולות.
"על מה היה החלום?" שאלתי בהססנות. פחדתי מהחלומות שלה, הם
התגשמו, והיא אפילו לא שמה לב.

"ישבנו על המיטה שלי" אמרה "דיברנו, ואז הצמחת  כנפיים ועפת
מהחלון כמו ציפור. אני לא רוצה שתעזוב אותי!" חייכתי חיוך
עצבני. "מה כבר אפשר להגיד לה עכשיו" שאלתי את עצמי "איך
מרגיעים בחורה כמוה?"

"אני אוהבת אותך! בבקשה תישאר איתי". לא עניתי, שתקתי. "אם רק
היא הייתה יודעת..." חשבתי לעצמי.

"אתה אוהב אותי?" היא שאלה בקול חרד.

"את יודעת שכן" עניתי לה בבטחון גמור שהגיע ממקום נסתר.

היא נתנה לי את החיוך הכי יפה שהיה לה אי פעם ואמרה: "אז אם
ככה, אתה בטוח לא תעזוב אותי!"

היא התקרבה אלי והחזיקה בידי. רעדתי. לא רציתי לפגוע בה, אבל
מה כבר אפשר לעשות? סיימתי את התפקיד שלי במקום הנפלא הזה, אני
צריך לעזוב.

...הגעתי לכאן לפני שלוש שנים, בפקודה של המפקד שלי. התפקיד
שלי היה סודי, אפילו אני לא ידעתי מהו.

את נועה פגשתי שבוע אחרי שהגעתי. נפגשנו בסופרמרקט הקרוב למקום
שבו שכרתי דירה. לא חשבתי שאני אשאר פה כל כך הרבה זמן, שלוש
שנים... אף אחד מהגדוד שלי לא נשאר באותו מקום יותר משנתיים.

ישר ברגע שראיתי את נועה, ידעתי שאני אוהב אותה, נגשתי אליה
והיא נתנה לי את הטלפון שלה, עוד באותו היום התקשרתי אליה,
וכבר למחרת יצאנו לאיזה דיסקוטק. שבועיים אחרי זה כבר הוגדרנו
כ"חברים". אף פעם לא רבנו, וזה היה נורא מוזר. תמיד ידעתי מה
להגיד לה ברגעים הקשים, איכשהו תמיד נחלצתי מכל השאלות המוזרות
ששואלות כל הבחורות, פשוט ידעתי מה לענות. כל השיחות האלה על
"אתה אוהב אותי?", "אני יפה בעיניך?", "אתה אוהב את החברות
שלי?" וכל השאר עברו אצלנו חלק.

החברים שלי לא כל כך אהבו את החברות שהיתה בינינו. ביום השנה
הראשון שלנו הזמנתי את מיכאל, החבר הכי טוב שלי להצטרף אלינו
ואל החברה שלנו, הוא לא רצה לבוא.

"חבל לי לאכזב אותך, אבל אתה יודע שתצטרך ללכת מתישהו" הוא
אמר.

"אני יודע" אמרתי לו "אבל כל עוד אני יכול להנות מהתפקיד שלי,
אז למה לא?"

מיכאל ואני תמיד היינו ביחד, חברים באש ובמים. בהתחלה שנאנו
אחד את השני, עד שיום אחד הצלתי אותו, והוא הציל אותי בחזרה,
מאז לא נפרדנו. עד אותו היום שבו המפקד שלנו חילק תפקידים.
מיכאל נשלח לאיזו שכונת עוני "לעזור לאיזו זקנה", מיכאל אמר לי
שהוא לא כל כך אוהב את התפקיד הזה. כולם קיבלו תפקידים
מוגדרים, ורק אני ה"גבר" קיבלתי תפקיד סודי. כל כך סודי שאפילו
אני לא ידעתי מהו....

מיכאל צדק, לא היה לי כל כך מה להגיד לו. אבל לשנינו היה את
אותו הכשרון, שנינו ידענו מה להגיד ברגע הנכון ובזמן הנכון,
שנינו זכינו במתנת הדיבור, רק שתמיד אמרו שאני הייתי יותר חזק
בתחום, שלי היה יותר טקט ממנו. אני לא יודע אם הוא קינא, החברה
בגדוד אף פעם לא הראו רגשות אחד לשני, רק לאנשים שלא היו
שייכים אליו. "אסור להפגין רגשות" אמר לנו המפקד ב"טירונות"
שלנו "אם תעשו ככה, בחיים לא תהיו מושלמים כפי שאתם צריכים
להיות!"

"אם אתה שואל אותי, עדיך לך לעזוב אותה עכשיו, מה תעשה כשיפקדו
עליך להסתלק?" הוא שאל בקול מוזר, בחיים לא שמעתי את הקול הזה
שלו. בחיים...

"אני אוהב אותה" אמרתי "בשביל מה לעזוב אותה?"

"אתה לא אוהב אותה!" הוא ענה לי באותו קול מוזר "אתה רק חושב
ככה!!"

"אני לא חושב, אני יודע! וברגע שיפקדו עלי לעזוב אני אתנהג כמו
חייל ממושמע"

"אבל..."

"בוא נעזוב את זה! אני לא רוצה לדבר אתך על זה!"

באמת לא ידעתי מה אני אעשה כשאני אצטרך לעזוב, יכולתי לבקש
להישאר. לכל חייל בגדוד היתה אפשרות כזאתי, ובאמת שקלתי לעשות
ככה, עד לפני שנה.

ביום השנה השני שלנו הבנתי שאני חייב חופש, תמיד הייתי חופשי,
תמיד הרגשתי ככה...
היא הייתה כל כך מאושרת, לקחתי אותה למסעדה חדשה במדבר, היא
נראתה כל כך מאושרת. בחיים לא ראיתי אותה כל כך מאושרת...
בחיים...

כשהחזרתי אותה הביתה הבנתי הכל. הבנתי מה היה התפקיד שלי. "כל
כך טיפשי?" שאלתי את עצמי "למה נתנו לי, ל"גבר" תפקיד מוזר
שכזה?". מאותו היום התחלתי להרגיש התדרדרות מסוימת ברגשות שלי
אליה. הבנתי שרק "חשבתי" שאני אוהב אותה, או אולי רק רציתי
לאהוב אותה, אולי רק רציתי שמישהי או מישהו יאהב אותי באמת.

לפני חצי שנה ביקשתי מהמפקד שלי העברה. "כבר נמאס לך?" הוא אמר
בקול תקיף. "התפקיד שלך עדיין נמשך, אתה לא זז משם עד שתפקיד
שלך יגמר. כשזה יקרה, תקבל הודעה. תתאזר בסבלנות!". מי יכול
להתווכח עם זה? אפילו אני, ההוא שנקרא ה"גבר", לא יכול. מה
לעשות, אני חייל ממושמע מדי.

לפני שבועיים קיבלתי מכתב בדואר. לא היה לו לא שם ולא כתובת.
"חייל נכבד. התפקיד שלך מסתיים ביום... בעוד שבועיים... עליך
לארוז הכל, להחזיר ציוד, לחזור למשרד ולחכות לתאריך... שבו
תתקיים חלוקת תפקידים נוספת.
חייל שלא יעזוב את תפקידו, ושלא הגיש טופס 'הארכת תפקיד'
למפקדו יאסר!".

מחר אני צריך לעזוב, ובפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי שאין לי
מה להגיד. לא יכולתי להסתכל לנועה בעיניים, בזמן שהיא בטוחה
שאני בחיים לא אעזוב אותה, וזה בדיוק מה שאני הולך לעשות מחר.
בחיים לא הרגשתי כל כך חסר אונים... בחיים...

"רוצה לשמוע משהו?" היא שאלה בקול המלאכי שלה.

"תשימי משהו." אמרתי לה בקול הססני.

היא קמה מהמיטה שלי וניגשה למערכת. היא לקחה את הדיסק שהיא
קנתה לי ליום השנה הראשון שלו, "נגיעות" של ברי סחרוף, והכניסה
אותו למערכת.

"שמתי את השיר שאני הכי אוהבת, לב שלם" היא אמרה מחייכת.

"אנחנו חייבים לדבר" אמרתי לה בבטחון. הפעם אזרתי אומץ- ככה
אני, חייב לקחת סיכונים.

"על מה?" היא שאלה. "לב שבור הוא לב שלם..." השיר הזה התנגן לי
בראש והפריע לי להתרכז, אבל לא יכולתי לכבות את המערכת, השיר
הזה התאים לי עכשיו, אולי בגלל שידעתי את התפקיד שלי...

"על מחר" עניתי. "מה יש מחר?"  "מחר אני נוסע"  "לאן?"

שאלת המחץ נשאלה. עכשיו אני חייב לעשות. "איך עונים לה בלי
לפגוע בה כל כך?" שאלתי את עצמי. בחיים זה לא קרה לי, שלא
ידעתי מה להגיד... בחיים...

"כל החברה שלי עוזבים מחר" אמרתי "גם אני".

"אתה עוזב?" שאלה "לאן? מתי אתה חוזר?"

"לב שבור הוא לב שלם..."

"אנחנו חוזרים למשרד, אני לא יודע אם נחזור".

היא הביטה בי עמוקות. העינים הכחולות שלה, נורות החשמל היפות
נכבו. במקומם נשאר רק צבע כחול ים, ים ההולך לסעור...

"לב שבור הוא לב שלם..."

שתיקה. לא דיברנו. היא לא יכלה לענות. ואני, אני שתקתי כי לא
ידעתי מה להגיד.

הרגשתי כל כך מניאק, היא הייתה כל כך מאושרת בשנתיים האחרונות,
אני הכנסתי כל כך הרבה אושר לחיים שלה, איך אני יכול לקחת לה
אותו? אמנם "ככה זה בחיים" אין חיים מאושרים שלמים, רק מעטים
זוכים לכך. ונועה, נועה שלי זכתה לאושר נפלא שכזה. ראיתי
תמונות שלה כשהיא הייתה צעירה יותר, תמיד היא חייכה. 21 שנים
של אושר היו לה. עכשיו אני אקח לה אותם? בשניה? "איזה מניאק!"
אמרתי לעצמי "יכולת לבקש הארכה!".

"לב שבור הוא לב שלם..." המשיך השיר להתנגן לו...

"נועה?" אמרתי לה ברכות "את בסדר?"

דמעות זלגו מעיניה. "אני בסדר! אל תדאג לי!"

"אבל אני דואג, אני אוהב אותך!"

"אוהב אותי... בטח!"

"באמת! בחיים לא הרגשתי ככה כלפי מישהי. בחיים..."

"עדיף שאני אלך עכשיו" היא אמרה בזמן שניגבה את הדמות "שיהיה
לך בהצלחה בתפקיד החדש!"

"אני יכול להתקשר אליך?" שאלתי בהיסוס. "תעשה מה שאתה רוצה"
היא אמרה כשיצאה מהדירה שלי.

כן. ככה נסתיימו להם שלוש שנים. שלוש שנים של חברות, של אהבה.
"אהבה?" שאלתי את עצמי. "באמת אהבתי אותה?".

כל הלילה לא ישנתי. השאלה הזאת הטרידה אותי קשות.

כשאור הבוקר הפציע, ארזתי הכל. הגעתי ללשכת הגיוס והחזרתי את
כל הציוד.

ממש לפני שיצאתי אמרה לי הפקידה: "גם את הבגדים!"

בלי היסוס הורדתי גם אותם, כל כך רציתי להיפרד מהם לתמיד,
הגשתי לה אותם והיא נתנה לי לחתום על איזה טופס.

כשיצאתי משם, ניערתי את הכפיים שלי, הרבה זמן לא השתמשתי בהם
כראוי. הבטתי לשמים ושאלתי את עצמי "מתי לכל הרוחות אני אחזור
למקום המדהים הזה?".

בלי לחשוב יותר מדי, פרשתי כנפיים ועפתי. למשרד הגעתי אחרי חצי
שעה בערך. "בוקר טוב גבריאל" אמר לי איזה קול מוכר כשנכנסתי.