[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פסי האטה בשביל העוקף של הקיבוץ מקפיצים את המכונית ומנערים את
הראש הרדום. "אולי ת-א-טי?" קורא אורי "את משגעת אותי עם
הנהיגה שלך" הוא שואף אוויר עמוק לריאותיו ונושף לאט, אולי הוא
מצפה שאני אדבר.
על הגבעה, מול בליטות הטיח, אני מכבה את המנוע ושקט סמיך,
מחניק כאדי רעל, ממלא את המכונית. "שאני אישן בדירה היום ואבוא
אליך מחר בבוקר?"
"כל הזמן את צריכה לשמוע שעדיין אני רוצה אותך," הוא עונה,
"בואי, נלך לשתות."
אני נוהגת בשתיקה לפאב של הקיבוץ ואורי מכוון אותי. אנחנו
יורדים במדרגות של המבנה הערום, נכנסים בדלת ברזל שחורה
המובילה לחדרון מואר עם תאי שירותים וכיור, שאחריו, מרתף חשוך,
מקושט בסרטים מוזהבים ונורות צבעוניות. אני מבקשת מאורי שיקנה
לי בירה ומתיישבת באחד השולחנות, לועסת בייגלה מלוח וזיתים,
מדליקה סיגריה ובוהה בתנועות הנלהבות של הדי-ג'יי שמנגן להיטים
לרחבה ריקה. אורי מניח מולי את הבירה, לא מציג לי את שלושת
הנערים והנערה שמתיישבים מצדדיי ואני לא מקשיבה לשיחה שמתנהלת
בשולחן שלנו, נוח לי ככה. בינתיים הפאב מתמלא בעוד נערים
ונערות - מקומיים ומתנדבים, שמנים ורזים, יפים ומכוערים. הם
שוטפים את הרחבה בגל  גועש שלא נגמר. קופצים זה על זה, מתחבקים
ושרים את השירים שלהם - פיות פעורים, ורידים בולטים, פנים
אדומות, עיניים לחות, זיעה מתערבבת בזיעה, גופות טריים נמעכים
זה בזה, הכל מותר עכשיו.
הרמקול דופק מאחורי ואי אפשר לשמוע. אני מסרבת בתנועת ראש
להצטרף למשחק שש-בש, לוגמת בשתיקה מהבירה שלי, מתאמצת לשמור על
חיוך. ככל שהרעש מתגבר בחוץ, ככה משתלט עליי השקט מבפנים. אני
הולכת ומתכווצת, מרגישה כל תנועה בפניי ובגופי, אטומה ומבודדת
במקלט הפנימי שלי, בתוך הבטון המזוין של עצמי, מתגוננת מפני
המלחמה הצוהלת המתנהלת בשדה הקרב שמולי.
אני חייבת להסתלק מפה.
אני אומרת לאורי שאני הולכת להשתין, יוצאת בריצה, מחוררת דרך
בין הגופות הלוהטים. ליד השירותים עוצרת אותי הנערה שישבה
בשולחן שלנו ומבקשת ממני סיגריה. עיניה הכחולות זוהרות מתוך
העור הכהה שלה ושורות שיניים לבנות וישרות פורצות מתוך החיוך
שלה, "אוף כמה שתיתי" היא אומרת ומועדת עליי "אני שיכורה
לגמרי." אני צוחקת צחוק קצר, מנערת את ידי ממנה וממשיכה החוצה,
אבל המבט שלה מתערבב בתוכי בצבע של עצב כחול ומופקר.
מצדי הכביש מתנופפים קולות עליזים כמו דגלונים ביום חג. אושר
אמיתי. או בעצם, אולי לא? אולי בתוך אחת מהנערות האלה יושבת
ילדה נבוכה ועצובה שבוכה מרוב מאמץ להיות אהובה, שאפילו לא
יכולה לברוח?
אני מתניעה ומפעילה את הרדיו על פול ווליום. קול המתכת של
ביורק מנסר בחלל המכונית, שורט את החלונות מבפנים, even in
London all is full of love, אנחנו צווחות. מעיינות של עלבון
נקווים בתוכי, פורצים החוצה וזורמים מעצמם.
אני עוצרת מול הרפת. מסתכלת על הפרות. עיניהן השחורות נפערות
אליי במתיקות אימהית עגולה ולחה, געגוע סתום זולג מהן.
בתוך המראה מופיעה צללית כהה ומטושטשת שמתבהרת והופכת לגוף
המבוהל של אורי. העיניים שלו מביטות אליי בפראות אפורה "לאן
נסעת? למה לא אמרת לי שאת הולכת? בכית?" רעד עובר בשפתיים
השמנמנות, טיפות ענוגות מחכות לתשובה, עומדות על הזגוגיות,
מנסות להראות קשוחות. "סתב..." אני מושכת באף והלב שלי מוצא לו
את הדרך חזרה, מתערסל בשקט בתוך החזה, "התחשק לי לבכות עם
הפרות". "מה אמרת?" "אמרתי שהתחשק לי לבכות עם הפרות" אני
צועקת.
הצחוק של אורי משחרר הדים חמים שמלטפים לי את העור. הוא פותח
את הדלת ומתיישב לידי, הגופים שלנו נמשכים אחד לתוך השני
ואנחנו צוחקים באותה מנגינה. פתאום משהו שאני לא רואה תופס את
אורי מבפנים ומושך אותו עמוק למקומות שלא הייתי בהם. "תבטיחי
לי דבר אחד" הוא אומר בקול שבא משם, "אם יהיה לך קטע עם הבחור
הזה בלונדון, איך קוראים לו? אל תספרי לי, גם אם אני אבקש
ממך." "אל תדבר שטויות" אני עונה, מתאמצת להביט לו בעיניים,
לתפוס את הדגיגים המשוגעים ששוחים שם, "לא יהיה שום קטע."
"תבטיחי לי" הוא מתעקש. "בסדר, אל תדאג," אני אומרת, "אני
מבטיחה, אני מבטיחה." אורי נצמד אלי ותופס לי בברכיים, "ש...
ש..." אני לוחשת "אל תדאג." אני מורידה לו את הכובע השחור
ומלטפת את ראשו הגוזלי, חושבת, אורי הוא כמו יהלום, נדיר
ומיוחד וטהור והלב שלי דופק חזק, כי אף פעם לא החזקתי בידיים
משהו כל כך יקר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עם משוטים לא
נוהגים!
עם משוטים
חותרים!


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/1/02 15:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאלה ליין בלייר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה