לשקע שבקיר מחובר חוט שחור, חוט המוליך את החשמל אל תוך רדיו
טייפ שמונח על שולחן העץ במסדרון. מהמטבח נשמעת חבטה וכלים
נופלים. המצלמה מתמקדת ברמקול העגול והשחור של הטייפ.
מהרחוב נשמע כביש רחוק. נורית אדומה נדלקת ליד הכתובית שמסמנת
רדיו.
מהרדיו בוקע קול של גבר מוסווה תחילה בהפרעות הקליטה, אט אט
הולך הקול ומתבהר.

שלום לכל המאזינים, השעה עכשיו שמונה דקות אחרי אחת בלילה.
הפסקה, נשימה עמוקה, ריצוד קל של רעש מכני, דפים זזים. "הלילה
שיחות עם מאזינים.אלו ממכם שעוד נשארו ערים ליד המקלטים. יום
ארוך היה היום, תתקשרו וספרו לנו על זה או סתם לדבר כדי להעביר
את הבדידות..." ההפרעות חוזרות ובולעות את מלמול הקריין ואת
מספר הטלפון של התחנה. אור נדלק ונכבה, ההפרעה נמוגה אל תוך
קולו העבה של הקריין ושיר לילה איטי ועצוב זורק את התמונה מעל
גלי האתר.

עשן סיגריה אופף את החדר ומבעד לעשן כתובית פלוריסנט אדומה של
"ON AIR" מהבהבת בשקט. שפתיים סדוקות מלטפות מיקרופון מכסף.
" הלילה אני הולך לנסות משהו שונה ." רעד קל בקולו של הקריין.
" הלילה אני הולך לנסות משהו חדש לגמרי." אומר בחוסר ביטחון
מוחלט. המצלמה מתמקדת באחת מעיניו עד שהיא תופסת את כל התמונה.

" הלילה, הלילה אני הולך לספר לכם סיפור " הרעד בקולו מורגש
עתה בירור רב. "הלילה אני הולך לספר לכם על עצמי " נשימה עמוקה
אל תוך המיקרופון. עינו מתמלאת לחלוחית ונימי דם מקשטים אותה.
"אז ככה." אמר בקול מלא כוונה. " לפני שבע שנים שלושה חודשים
ועשרה ימים עזבתי את הבית ועברתי לגור ברמת גן. אבל הסיפור
עצמו מתחיל קצת קודם. הלילה לפני שש שנים וחודש אחד בחדר
מדרגות אחד בבניין ברמת אביב, שתי משבצות מהדלת הלבנה עמד בחור
אחד." מצלמה מתרחקת ומתמקדת בחלל האוויר, המלא עשן.

בחדר מדרגות נדלק האור וצעדים איטיים מהדהדים בו. סניקרס לבנות
נעצרות שתי משבצות לפני הדלת. הוא עמד שם זמן רב וחשב על כך
אותן פעמים בהם עצר רגע לפני שנכנס אל הבית. הוא נזכר איך ביום
הראשון של כיתה א' כשחזר הביתה חיכה קצת וחשב, חשב לפני
שיתחילו כל השאלות והחיבוקים. גם כשסיים את בית ספר חיכה כך,
חיכה מספיק זמן כדי לארגן את כל המחשבות שלו, ורק לאחר מכן
נכנס אל הבית. ועכשיו שהוא כל כך לא רוצה להיכנס הוא מחכה והוא
יודע שהוא חייב.

המצלמה מתרחקת מתוך חלל האוויר ומתמקדת באצבעותיו של הקריין.
ברעד אך במיומנות שולף סיגריה ומדליק אותה. קלוז אפ על השפתיים
הסדוקות והפצועות כשהן מוצצות את הסיגריה ופולטות סילון עשן אל
תוך החדר החשוך. הוא ממש את זקן הזיפים שלו ונשען על מרפקיו,
שפתיו נוגעות קלות במיקרופון הכסוף. קולו העבה מנגן מונוטונית
על שורה של נוריות ירוקות שכמו מהופנטות לקולו.
"לפני אותו לילה" המשיך "כמעט שנה לפני הוא הכיר בחורה." מציצה
חטופה של הסיגריה, שהתקצרה בכניעה אדומה. ומזווית פיו סילון דק
של עשן. המצלמה עוקבת אחרי העשן לכיוון הדלת.

התמונה מטשטשת ומתחדדת חזרה אל תוך ענן של עשן סיגריות בתחנה
המרכזית בתל אביב. חייל לבוש חאקי ממהר אל עבר האוטובוס היוצא
ועוזב את התחנה. ממולו מגיחה נערה לבושה בחולצה שחורה רחבה.
הוא מאט את ריצתו ועוצר ומתבונן בה.
לפני שלושה חודשים הוא התגייס וזאת הרגילה הראשונה שלו. הוא
מחליט להתיישב ולחכות לאוטובוס הבא.

חייל ובחורה צעירה יושבים על ספסל כתום בתחנה המרכזית בתל
אביב. השעה מאוחרת , האוטובוס האחרון עזב את התחנה. עיניו
הירוקות מביטות אל פניה והן סמוקות מעט.
" אז מכל העניין לא אמרת לי מה השם משפחה שלך " אומרת הנערה,
משפילה את עיניה.
" זה כזה משנה? " שאל מבלי להסיט את עיניו ממנה.
" כן. אחרת איך אני יכולה להתחתן אתך? אני הרי חייבת לדעת איזה
שם יצטרף לגלי " צחקה.
" אז יקראו לך גלי ארז, יונתן וגלי ארז. איך זה נשמע לדעתך ?"

" ממש כאילו יהיה לנו טוב"
" ולמה שלא יהיה?" שאל במבט חצי זועף חצי נעלב.
"אני מכירה אותך בסך הכול רק שלוש שעות. אבל אני בטוחה שעוד
יהיה לנו טוב." הביטה בו במבט רציני .


שלושה שבועות לאחר מכן בחדר מדרגות אחד, בבניין ברמת אביב, שתי
משבצות מהדלת עומדים יונתן וגלי ארז.
לאחר שהכירו בתחנה המרכזית בילו את כל הרגילה של יונתן ביחד
בדירה של גלי. בסופה של הרגילה החליטו להתחתן. יונתן השתחרר
מהצבא בטרם סיים את שירותו הצבאי. וכך בטכס צנוע, בנוכחות מספר
חברים בלבד, נשבעו אמונים זה לזו.
יונתן פתח את הדלת במפתח והתייצב בסלון. לכשראתה אותו אמו זרחו
פניה אך מיד כשראתה את גלי כבה האור.
" יוני אתה לא אמור להיות בצבא ?" שאל אותו אביו בחשדנות. "
ומה זה שאתה לא מתקשר להגיד שהכל בסדר ?" חקרה אותו האם. "
ואיפה בכלל המדים שלך? ולמה אתה לא מגולח? ומי זאת בכלל?"
הוא שתק ונתן להם לבזבז את כל מלאי השאלות שלהם ואמר " אימא,
אבא תכירו גילי, אישתי"
שוב מטח של שאלות וצעקות ו"למה אתה לא עונה לנו?"
יונתן חיכה שהם יירגעו קצת ואז החל מגולל את כל הסיפור. ושוב
שתק.

בבניין ברמת אביב, בקומה השניה, בסלון מרווח ומעוצב בטוב טעם,
עומדים זה מול זה האב ובנו ומחליפים משפטים נזעמים. על הספה
יושבת האם ובוכה, במרפסת עומדת גלי ומנסה להתגבר על הבכי.
קלוז אפ על דמעה שנושרת לה קומתיים אל הקרקע.

המצלמה מתרחקת מכתם לח ומלוח על חולצתו של הקריין. שתי
סיגריות מכובות מיתות במאפרת המתכת. המאפרה מונחת על ערמת
דיסקים ופתקים. הוא מצטרד לפתע ומשתעל בכדי להסדיר את קולו.
השעון שמולו מראה את השעה חמישה לשתיים. " מבזק חדשות ונחזור "
מודיע. בלחיצת כפתור הוא מנתק את השידור. נורת ה " ON AIR "
האדומה נכבית והוא שותה את הקפה.
שמונה דקות מאוחר יותר הבהוב אדום שוב מאיר באדום את החדר
העשן.
" שוב כאן" אמרו שפתיים סדוקות אל מיקרופון מכסף. המצלמה
מתמקדת בכוס הקפה הקר עד שהתמונה מחשיכה.

זוג פנסים צהובים מתקרבים במהירות ומתרחקים על הכביש מרמת
אביב.
השעה שבע בבוקר. התמונה מתמקדת בגלי היושבת על ארגז וראשו של
יונתן, היושב על המחצלת, חבוק בזרועותיה. כל הלילה הם פרקו
ארגזים וסידרו את הדירה החדשה.
כשעיניה אדומות שברה לפתע את השקט ואמרה " זה לא רע ככה. כן.
הטלביזיה תבוא כאן והספה ממול. מה אתה אומר יוני ?" והוא
בתנועה של ויתור "כן. זה באמת נראה בסדר."
"יהיה בסדר יוני אל תדאג אתה מהחנות ואני מהניקיון, יהיה
בסדר."
"אני יודע" אמר "אני יודע באמת יהיה בסדר. אבל עדיין עצוב לי
בגלל אימא."
היא הידקה את חיבוקה. " היא תדבר אתך אל תדאג זה יעבור. זה רק
לטובה שעזבת את הבית . אני אוהבת אותך ככה קרוב." הוא הסתובב
ונשק לה .

יוני וגלי עומדים במטבח מחובקים. לפני עשר דקות יוני קיבל
הודעה על מות הוריו בתאונת דרכים.
שניהם בוכים. זום פנימה לכיוון השיש.

זום החוצה, מצבה, שנה מאוחר יותר. גלי מרימה זר פרחים נבול,
והולכת להשליך אותו. יוני, בחולצה שחורה וג'ינס מניח זר טרי.
בצל עצי בראש ישנים מהרהר יוני. 'איך זה שהכל קרה הפוך, לא כמו
שרציתי, בעצם חוץ מגלי. אני יודע' חשב לעצמו ' מעולם לא אהבתי
את הצבא ומעולם לא רציתי להתגייס. גם כשכולם התחיל לדבר על
הצבא וכמה חברים שלי ניסו למשוך אותי אתם לאימוני כושר, אף פעם
לא הלכתי. אבל לא בגלל זה אתה עצוב' אמר לעצמו. ' הנה אתה כאן
בבית קברות רואה את ההורים שלך יותר קרובים אחד לשני מאי פעם.
תפסיק, ייסוריי מצפון לא יועילו. אולי הייתה באמת קצת פזיז עם
החתונה, אבל באמת שלא סתם קפצת להתחתן כי באמת שחשבת הרבה על
זה.
נכון שקל לך להאשים את עצמך בהתדרדרות היחסים שלכם אבל שנינו
יודעים, שהיחסים בינך ובין ההורים שלך מעולם לא היו טובים יותר
על המידה. אינך מסוגל לזכור,' חשב 'את מספר הפעמים בהם ברחת
מהבית, לפעמים ליותר מיום אחד.'
ואכן הוריו מעולם לא נהגו בו כפי שחשב שהם צריכים. גם מעולם לא
נהג אביו באמו בכבוד שהוא חשב שמגיע לה. אך אולי, ' רק אולי'
אמר בלבו, 'אולי הם באמת היו בדרך להשלים איתי. והתאונה בדרך
מרמת אביב אל רמת גן היא זאת שעצרה אותם.'

המצלמה נעה ומצלמת בני משפחה, נשים בוכות, גברים מנחמים.
ועיניו היבשות של יונתן ארז, בנם של המנוחים. אי נוחות מתנחלת
בחזהו וחונקת אותו אך לא במידה מספקת בכדי שיזיל דמעה.
התמונה מתמקדת באחת הדודות, כשהיא נפוחה ואדומה מבכי, והיא
נועצת מבטים חודרים וחופרים ביוני. מבטיה שבעיניו נראים
מאשימים גורמים לעיניו לדמוע. אך הוא ידע והיא ידעה את הסיבה
לדמעות.


באולפן רדיו חשוך, אפוף עשן קריין בודד. השעה כבר שלוש וחצי
ויש לו עוד חצי שעה למלא. הלילה הוא ניסה משהוא חדש, משהו באמת
מקורי, משהו שהוא עוד אף פעם לא ניסה. הלילה הוא מספר על
עצמו.
המצלמה מתמקדת בעשן שנצבע בהבהובי מנורת ה "ON AIR ". קול
הקריין ממשיך לספר.

שמיכת פיקה, דשא ושמש .
על השמיכה יונתן וגלי ארז. בטנה של גלי תפוחה והיא נמצאת בחודש
השביעי להריונה, לאחר שנה וחצי של טיפולי פוריות. ראשה של גלי
מונח בחיקו והוא מאכיל אותה תותי והם צוחקים. יוני מנמיך את
ראשו כדי להאכיל אותה מהתות שהוא מחזיק  בשיניו. עיניה של גלי
נפערות לפתע והיא משחררת צעקה חנוקה.
קלוז אפ על התות שמתגלגל על שמיכת הפיקה. סירנה נשמעת ומתרחקת
במהירות.

בחוץ השחור של הלילה מתחיל להתבהר אבל בתוך האולפן עדיין חשוך.
הוא ניסה משהוא אחר, ספונטני, שהוא עוד לא ניסה אף פעם... הוא
שולף עוד סיגריה ומדליק אותה במיומנות. שפתיו הסדוקות מקווצות
והוא תומך במצחו בכף ידו. שני סילוני עשן יוצאים מנחיריו.
המצלמה מתמקדת ביד שמחזיקה את הסיגריה והתמונה מחשיכה.

התמונה עוד חשוכה ורק תיפוף עצבני נשמע. התמונה מתבהרת ומתמקדת
בנעלי סניקרס מתופפות על רצפת בית החולים. הן מתחילות ללכת
ונעמדות ליד דלת חדר הניתוח. נעליים עטופות כיסוי סטרילי
יוצאות ממנה ונשמעת התנשמות כבדה ספק שלו ספק של הרופא המבקש
ממנו להיכנס אל המשרד שלו עוד דקה.
בבית החולים בתל השומר ליד משרד הרופא שתי משבצות מהדלת עומד
בחור.

הקריין לוחץ על כפתור ויורד מהשידור.
ההבהוב של נורת ה " ON AIR " מתחלף בהפסקה אחת ארוכה.
המצלמה מתמקדת בדלת האולפן הפתוחה.