אמרתי לו שאני רוצה פרוזאק, "רק כדור אחד", התחננתי והנחתי
מולו עוגיית שוקולד.
"זה שוחד?", הוא חייך אלי
נישקתי אותו, "לא, אבל זה כן".
"למה לך פרוזאק?", הוא שאל, ואני לא עניתי.
למחרת הוא הביא לי, שלושה פרוזאק, הוא אמר שהוא עדיין לא מבין
למה אני רוצה, ושכדור אחד בכלל לא עוזר, צריך לקחת בצורה רציפה
לפחות חודש.
חטפתי את האריזה הלבנה מידו, ובלעתי אחד מהם מיד, "המממ",
גירגרתי לעומתו, "אני כבר מרגישה יותר טוב".
הוא משך בכתפיו, ועשה פרצוף של "אני כועס אבל את חמודה ככה",
אז ידעתי שהכל בסדר.
שמעתי ממישהו שהוא עכשיו מסתובב עם איזו בחורה רזה, עם שיער
ארוך ומתולתל "כוסית", אמרו לי, והעבירו מבט בוחן בשיער הקצר
שלי, בעגיל בגבה וב"פיגורה" הלא קיימת שלי.
למחרת יצאנו למסעדה, רק אני והוא, איזה שיט צמחוני שהוא נורא
רצה ללכת אליו, לפני שהגיע האוכל, ביקשתי כוס מים ובלעתי את
הכדור.
מיד אחר כך הדלקתי סיגריה למרות השלט הגדול שהיה ממולנו שסימן
על איזה איסור דיי רציני לעשן במקום הזה, (כאן יש רק אנשים
בריאים).
הוא הסתכל עלי במבט טיפה כועס ושאל אם אני עושה את זה בכוונה.
"עושה מה בכוונה?" היתממתי.
הוא המשיך להסתכל בתפריט שהוא מניד בראשו.
כשהסלט הגיע, ריסקתי כדור לתוכו, הוא מלמל משהו על זה שאני
יוצאת מדעתי, קם והלך.
קם והלך!
החרא הזה, גורר אותי לאיזו מסעדה צמחונית של אנשים בריאים
ורזים ובסוף עוד הולך ומשאיר אותי עם תפריט לארנבות.
אבל יש לי כדורים לבנים, שלא עושים לי פרצופים שאני מעשנת, ולא
צועקים עלי, ולא קמים באמצע האוכל והולכים.

יש לי כדורים-
הם לא עושים פרצופים מצחיקים שעצוב לי
הם לא מלטפים לי את הצוואר
הם לא מחבקים אותי
הם לא אוהבים אותי

יש לי כדורים-
והם נשארים איתי תמיד
ואתה, אתה הלכת.
אבל לא עצוב לי
יש לי כדורים וטוב לי, טוב לי נורא.