אני מתעורר לקול רעשים. בכל הטירה אנשים נוקשים ומקשקשים. אני
מייד יודע ששוב הגבירה עשתה צרות. אני מתלבש מיד, וקצת לפני
שאני מסיים, מגיעה בסי לקרוא לי. האדון למעלה, היא אומרת,
במגדל. אני רץ. האדון תמיד צריך אותי במקרים כאלה, לא שאני
משוויץ, אבל ככה זה. אתה, הוא אומר לי, יש לך ידיים יציבות. זה
בשביל להחזיק את האור. תמ'מבינים, האור צריך להיות יציב אם
רוצים לראות משהו. והאדון, הוא יראה שתי זרתות מיד ידע להגיד'ך
הכל. ועכשיו הוא צריך אותי, למצוא את הגבירה. אני מגיע למגדל
מתנשף. האדון עומד שם, בשלולית של דם. אני אוסף את המנורה
שהכינו שם כבר, מכוון את המראות, ועומד לידו. הוא מצביע על
גופה ששוכבת על הרצפה. אני מאיר אותה באור יציב - זה ביג'ק
שמה, על הרצפה. אני כמעט יכול לראות איך שמה, בחושך, חיכה לו
המנוול, ואיך שעבר לידו הגוף הכבד של ביג'ק, הוא זינק עליו
ושתל ת'חרב שלו לרוחב הצלעות הגדולות של ביג'ק. אז נתקעה לו
החרב בגוף הכבד של ביג'ק, והוא היא צריך לדרוך על הגופה כדי
להוציא אותה. וככה הוא השאיר אותו, כשכל החזה פתוח, והצלעות
מציצות בצדדים, כמו חיוך עם שיניים לבנות, בודדות, כמו החיוכים
של ביג'ק. בא לי להקיא, אני מתנשף מהריצה, אבל הידיים יציבות
כמו סלע.

היה בחור טוב ביג'ק. כולם היו אומרים. אפילו לא היה יורד על
הגבירה כמונו, כשהיא לא הייתה שומעת. אמרו עליו שזה בגלל שלא
בא לו על נשים, אבל הוא פשוט היה טוב. והוא כל כך אהב את
הגבירה, ומה בסוף? בגללה הוא עכשיו מת. היא והשקרים שלה. מספרת
בעיר כמה אבא שלה, האדון, רע אליה, ונועל אותה במגדל מתי שבא
לו, ושהוא משוגע, ושהיא לא בורחת ממנו רק כי היא מפחדת שהוא
יהרוג אותה. בסוף איזה גיבור מניאק קונה את זה, ואז קורה מה
שקרה לביג'ק. כל זה אני חושב כשהאדון בוחן את השריטות שהשאיר
וו הטיפוס על עדן החלון. הוא ממלמל משהו על זה שהיא ירדה
ראשונה, והוא אחריה, ואנחנו יורדים למטה. שם אני מגלה עוד
קורבן - נער האורוות. ילד בן 11, שהצוואר שלו לא היה מספיק עבה
להחזיק את הראש שלו עליו. הוא כנראה הפריע להם לגנוב שני
סוסים. הראש נפל במרחק זרוע מהגופה, והעיניים הפתוחות משקפות
לתוכי פחד שפתאום הוא יקום ויחפש את הראש שלו כדי להרכיב
בחזרה. האור מהמנורה נשאר יציב כאילו היא תפוסה על צוק.

אנחנו יוצאים למרדף על סוסים. מדי פעם עוצרים לבדוק עקבות. אני
מרחם על האדון לפעמים. אשתו מתה, והבת עושה לו כל כך הרבה
בעיות. הוא בן אדם קשה, שלא תחשבו. עם האיכרים החלאות הוא חייב
להיות קשה, אחרת ימותו כולם מרעב. והם גם כן מלכלכים עליו. אבל
אוהב אותה. אוהב אותה כמו שאהב את אמא שלה, שמתה בלידה. בגלל
זה שומר עליה יותר מהאוצרות שלו. מהרוח היה מגן עליה אם רק
יכל. אבל בקושי מראה רגשות. אני מכיר אותו טוב יותר, אני יודע.
כואב לו על ביג'ק, ועל הילדון, והוא מה זה דואג לבת הזו שלו.
ולא נעים לי לחשוב מה שאני חושב על הגבירה לידו. והלילה קפוא,
והידיים שלי קפאו מהרוח, ואנחנו עוצרים מדי פעם לבדוק עקבות,
ואני מחזיק את המנורה באצבעות בלי תחושה, אבל האור יציב וטוב,
ואנחנו ממשיכים.

הבוקר עוד לא עולה כשאנחנו מוצאים אותם. הם שמעו אותנו באים,
המניאק עומד ערום ליד מדורה, מחזיק בחרב מטונפת בדם, הגבירה
שוכבת לידו, מכוסה חלקית מאוד בגלימה קרועה. פתאום, האדון נראה
כאילו איבד את שפיותו, צעקה מיוסרת יוצאת מהפה שלו, בחיים לא
ראיתי אותו ככה, הוא שולף את החרב שלו וקופץ על גנב הסוסים
העלוב, שהעיז לגעת באוצר הכי יקר שלו, והגנב, קופץ אחורה לרגע
אבל עונה למכותיו, הם נראים כאילו שדים נכנסו בתוך שניהם.
ניצוצות עפים מהחרבות, ואני מאיר לתוך עיניו של המניאק בניסיון
לעזור לאדון, והוא מרים את החרב אל העיניים שלו ומשקף את האור
ישר לעיניים של האדון, ואז, בתנופה, תוקע את החרב ישר לבטן של
האדון המסונוור ומשפד אותו לקרקע מכוח המכה. הוא מזדקף להעריץ
את מעשיו, ואז, בלי שאני יודע איך, הידיים שלי נסגרות סביב
הצוואר שלו ולוחצות, ביציבות ובכוח, הוא מחרחר, מכחיל, ורגע
לפני שהוא מת, סכין נתקעת בגב שלי, ואני נופל ליד האדון, לרגלי
הגבירה הערומה. הם מסתלקים משם, ובנשימות האחרונות שלי, אני
מושיט את היד אל פני האדון, ואני יודע שהוא מאוכזב ממני, בגלל
שכשעצמתי את העיניים המתות שלו, ידי רעדה קצת.