היא לא ידעה מה בדיוק מצפה לה ומה יביא איתו המחר, אבל בפעם
הראשונה בחייה היא החליטה לקחת את עצמה בידיים ולבדוק מה בדיוק
יש לחיים ולעולם הזה להציע לה. המילים הן כמובן קלות לאמירה אך
המעשים, הביצוע שלהם קשה הרבה יותר, גם בשביל אחת נחושה
בדעתה.
היא הסתכלה על ספר הטלפונים הקטן שהיה מונח בידה, כל האנשים
שאי פעם הכירה או אפילו רק פגשה היו רשומים בו והם היו כה
מעטים שהמראה של הפנקס הדק עורר בה רצון עז לבכות. אבל היא,
היא לא אחת שתוותר, לפחות לא בכזאת קלות. יש לה מטרה והיא תלחם
עליה, כמו גדולה. חבל שהיא לא גדולה. רק בת עשרים וכבר החיים
מתאכזרים אליה כל כך, כבר אין לה לאן לברוח ממלתעות הגורל. אבל
היא, היא לא אחת שתבכה ותתאונן, התמודדות עם קשיים היא השם
האמצעי שלה וזה בדיוק מה שהיא תעשה גם עכשיו.
לא מדובר בשיחה מוטיבציה, והמטרה היא לא לעורר בקוראים רגשות
אהדה כלשהם אלא פשוט להכיר לכם את אחת הבחורות הכי מדהימות
שצעדו על פני כדור הארץ הזה. הבחורה שאחרי כל המאמצים שלה
לחיות את החיים ולהיות ספונטנית הגיעה דווקא אליי, הבחור הכי
לא ספונטני שתפגשו אי פעם.

אני חושב שהסיפר הזה דורש שאני אתחיל אותו מהתחלה וזה בדיוק מה
שבכוונתי לעשות, לספר לכם על הפעם הראשונה בה פגשתי אותה.
היא היתה בחורה צעירה ומלאת מרץ, אחת כזאת שלמרות שהיא לא
יפיפה מהממת עדיין תצליח לגרום לכל אדם בחדר להסתכל עליה כשהיא
נכנסת. להגיד לכם את האמת, בפעם הראשונה שראיתי אותה הייתי
בטוח שיש מסביבה הילה (האמת היא שזה היה סתם אבק שהואר באור
המנורות) אבל ההרגשה שהרגשתי באותו רגע לא נשכחה ממני לעולם.
אם הייתם מסתכלים עליה באותו ערב הייתם חושבים שהיא אחת מאותן
בחורות משוחררות שיוצאות ומבלות עם גברים, אחת מאותן בחורות
שהן להן שום עקבות וזה גם בדיוק מה שאני חשבתי. רק מאוחר יותר
גיליתי שכל זה לחלוטין לא נכון ואת מספר ההנחות המוטעות שהנחתי
באותה תקופה ארוכה אי אפשר לספור אפילו על עשר ידיים.
מאחר ואני סוטה לחלוטין מהנושא אני אשתדל לחזור ולתאר לכם את
אותה פעם ראשונה בה נפגשנו. כמו שכבר אמרתי היא נכנסה לחדר
נראית כמו אלה וליבי פשוט קפץ. עשרות משפטי פתיחה רצו לי בראש,
אבל לא הצלחתי לחשוב על שום דבר ראוי ובסוף ניגשתי אליה עם
המשפט הכי גרוע- "תסלחי לי, מה השעה?". היא ציינה בעדינות
ובחיוך שבדיוק מאחורי יש שעון קיר בקוטר של חצי מטר והוסיפה-
הכל בשיא האלגנטיות כמובן, כראוי לבחורה- שהיא לא מבינה איך לא
שמתי לב אליו. מיד אחר כך היא הסתובבה אל חברותיה ועד סוף הערב
לא ראיתי אותה שוב.
"תסלחי לי, את מוכנה לפחות להגיד לי מה שמך? הייתי רוצה לדעת
במי הייתי מאוהב ערב שלם" אומנם חשבתי שהמשפט הזה הוא עליית
מדרגה, אך אותה הוא לא סיפק.
"למה שלא תשאל אותה?" היא שאלה והצביעה על הג'ינג'ית שרקדתי
איתה כל הערב. כן, ללא ספק מפלה נוראית, אבל אני לא הייתי מוכן
לוותר.
"את השם שלה אני יודע, אבל לא הייתי מתנגד לדעת גם את שלך"
"אני רואה שאתה מתעקש, אבל תצטרך קצת יותר מזה" היא שחקה את
הקרירה והמרוחקת, "תשיג לי מונית ואז נדבר". הבנתי למה היא
בקשה דווקא את הבקשה המוזרה הזו. לתפוס מונית בשעת לילה מאוחרת
זה לא הדבר הכי קל לעשות, אבל אני, בחור אחראי ששומר תמיד מספר
של חברת מוניות בארנק וכך גם גיליתי את שמה- נורית. השם הזה
התאים לה בדיוק.
תארתי לעצמי שאני לא אראה אותה שוב, ומאחר ולא היה לי את מספר
הטלפון שלה פשוט החלטתי לוותר על החלום ולשכוח ממנה. זו היתה
משימה קשה.
במשך השבוע הראשון הסתובבתי מוכה דכאון ואהבה, שני דברים
שהשילוב בינהם יוצא קטלני למדי.
"איך אתה מסוגל להתאהב ככה במישהי שלא דיברת איתה אפילו שתי
מילים?" שאלו אותי כל הזמן, אבל אותי זה לא הטריד. חוץ מזה
שברוב ייאושי בשלב מסוים באמת ספרתי כמה מילים אמרתי לה,
והמסקנה המתבקשת היתה שהקשר הראשון שלי מאז הצבא מתבסס על
שלושים וארבע מילים שלמות!
אני בטוח שאתם שואלים את עצמכם עד כמה מטורף הייתי ואיך נדפק
לי ככה המח, אבל האמת היא שבדרך כלל אני בכלל לא כזה, אבל
נורית הטריפה אותי. בלי להכיר אותי בכלל ובלי שאני אכיר אותה
היא הצליחה לסובב אותי על האצבע הקטנה.
באחד הימים בשבוע השני מאז פרדתנו (כך התחלתי לקרוא לזה בשלב
מסוים כדי לתרץ את מצב רוחי העגום למכרי- "נפרדתי מהחברה")
שמתי פעמיי לעבר הקניון במטרה לראות איזה סרט חדש שיצא בדיוק
עכשיו ואז ראיתי אותה, את נורית, מוכרת הכרטיסים החמודה, זו
ששואלת אתכם לאיזה סרט אתם הולכים, אומרת לכם איפה המושבים
וכמה עולה כל כרטיס. זאת נורית החמודה שלי, ושם הייתה פגישתנו
השנייה.
"זוכרת אותי?" שאלתי בתקווה כששרידי ההתרגשות צובעים את קולי.
"איך אפשר לשכוח, אתה הבחור החמוד שהזמין לי מונית בלילה לפני
שבועיים!" היא אמרה בקול מסתורי שכזה (או שרק דמיינתי שהוא
מסתורי), אך בכל מקרה שמחתי על הפגישה שגרמה לכל הסיטואציה
להראות מושלמת לחלוטין.
"תגידי" חשבתי במשך כמה שניות מה בדיוק אני רוצה להגיד ואז
הפלתי את הפצצה, "מתי את מסיימת היום? רציתי לראות את הסרט
החדש הזה, אבל מאחר ואת עובדת כל כך קרוב אולי נוכל לראות אותו
ביחד?".
חיוך מקסים התפשט על פניה והרגשתי שסוף כל סוף, הצלחתי לעשות
משהו כמו שצריך. "בשמחה, אבל לא הייתי מתנגדת לדעת את השם שלך
קודם".
לפתע הרגשתי נבוך, כל המאמצים כל השטויות שאמרתי לה ובכל
השלושים וארבע מילים של שיחתנו האחרונה לא הצלחתי לדחוף את השם
שלי אפילו פעם אחת. "דני" פלטתי במהירות.
"מקסים השם שלך, גם לאחי הקטן קוראים ככה" אני לא יודע אם זו
היתה מחמאה או לא, אך אני בחרתי להתייחס לצד החיובי שבעניין.
"תודה, גם שלך, הוא גם מתאים לך מאוד" שיגרתי אליה את החיוך
הכי מקסים שלי והיא השפילה עיניים אל המקלדת.
"מה קורה פה?" התחילו לצעוק האנשים מאחורי, "מפגשים חברתיים
בבקשה לא פה". לפתע הרגשתי ממש כמו בבית ספר והרגשתי צורך עז
לברוח משם כמה שיותר מהר.
"תחכה לי פה בעשר, טוב?" היא אמרה ומיד פנתה ללקוח הבא בתור.
"לאיזה סרט אדוני?"
והוא רק הפטיר "סוף כל סוף!", בלי לשים לב לשמחתי הרבה
ולחשיבותו של הארוע.

השעות הבאות עד פגשתנו הוקדשו בעיקר לחשיבה מאומצת על נושאי
שיחה. כן, כמו שכבר הבנתם אני לעולם לא אצא מהבית בלי רשימה
שכזו מונחת לי בבטחה בכיס, בדיוק ליד הכרטיס הקטן ההוא של חברת
המוניות וחבילת מסטיקים- על כל צרה שלא תבוא. מרוב התרגשות לא
הצלחתי לחשוב על שום נושא טוב לשיחה חוץ מהתכנית שראיתי שבוע
שעבר בערוץ שמונה- משהו על דגים מוזרים ליד איזה חוף
באינדונזיה, וגם את זה כמו ששמתם לב לא זכרתי כל כך טוב. ולכן,
בפעם הראשונה בחיי החלטתי לנהל שיחה משוחררת ונורמלית.
לצערי העינינים לא הסתדרו בדיוק כמו שקיוויתי. בתחילה חיכיתי
חצי שעה ונורית לא הגיעה, כשהיא כבר הגיעה- כולה סליחות- היא
לא רצתה ללכת לסרט שרציתי אני אלא לאיזה סרט בנות מטופש. ואני
באמת אוהב דרמות, זאת אומרת בדרך כלל, אבל כמה סרטים על נשים
גוססות מסרטן השד בנאדם יכול לראות? משדרים כאלה כמעט כל יום
ואני בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לראות עוד סרט כזה. חוץ
מזה שסרטים מסוג זה העלו בי תמיד זכרונות לא כל כך נעימים של
אמי בתקופה בה היה לה סרטן השחלות, וממש לא רציתי להתחיל לבכות
ולילל ליד נורית.
"אני מבקש ממך לא להתעקש כל כך" אמרתי, "תראי אני מוכן לוותר
על האקשן, נלך לאיזה סרט שאת רוצה, באמת, אבל רק לא לזה". אבל
היא כמובן המשיכה להתעקש, כאילו מתוך עקרון.
"את רוצה שנוותר על סרט? שנשב קצת בבית קפה?" שאלתי, מאוכזב
לחלוטין מאיך שהערב התגלגל.
"זה כבר רעיון הרבה יותר טוב!" היא אמרה בחיוך ופנתה ללכת,
אפילו בלי לחכות לתשובה.
ההתנהגות של נורית הרגיזה אותי, לא הבנתי למה היא כל כך עקשנית
ולמה היא מתעקשת לעשות הכל בדרך שלה, בלי פשרות. אבל הסכמתי
לסבול את זה, רק הערב, וכבר החלטתי שלא לצאת איתה שוב לעולם.
כנראה שמראה עיניים הוא לא מספיק כדי לשפוט אופי של בנאדם.
"מה אתה מזמין?" שאלה נורית מיד כשקיבלנו את התפריטים. "אני לא
יודעת אם אני רעבה או צמאה, כי מצד אחד עבדתי כל אחד הצהריים
והערב, אבל מצד שני מזמן לא שתיתי מילקשייק טוב!". התחלתי
להרגיש את הרקות פועמות ואת כאב הראש משתלט עליי, למה היא
מתעקשת לעשות מהכל בעיה?
"פשוט תזמיני את שניהם, אני אקח פנקייק ואייס קפה, מה להזמין
לך?"
"תחכה קצת, אני אבדוק מה יש למקום הזה להציע". וככה ישבנו, אני
מסתכל על נורית, נורית מסתכלת על התפריט, והמלצר מסתכל עלינו
במשך רבע שעה. בפעם השלישית שהמלצר ניגש לשאול אם אנו מוכנים
ומה אנו רוצים להזמין החלטתי שאני אחליט בשבילה וזהו.
"אייס קפה, מילקשייק, פנקייק וחביתה עם סלט ירקות" אמרתי למלצר
בעודי עוקב אחרי הבעת הפנים המופתעת שלה.
"למה הזמנת בשבילי?" היא שאלה בהפתעה גמורה.
"ראיתי שלוקח לך יותר מידי זמן להחליט והחלטתי לחסוך ממך את
הבעיה הזו" עניתי בחיוך, למרות שכל מה שבאמת רציתי לעשות זה
לקום וללכת.
ישבנו כמה דקות בשקט גמור, כל אחד מביט לכיוון אחר- אני עוקב
אחרי תנועת האנשים מהשרותים ונורית בוהה בנקודה על הרצפה של
בית הקפה, בטח בודקת מתי הם שאבו פעם אחרונה.
"מה את עושה בחיים חוץ מללכת למסיבות ולעבוד פה?" שאלתי לבסוף,
בלית ברירה, אחרי הכל לא רציתי שהפגישה תהפוך לכשלון גמור.
"כמו כולם אתה יודע, קוראת, רואה טלוויזיה, ישנה שומעת מוסיקה,
הדברים הרגילים, שום דבר מיוחד. ואתה?"
מכאן השיחה התגלגלה כמו שצריך, המלצר הגיע עם האוכל, חזר לאסוף
את הצלחות, שילמנו ועדיין היא המשיכה, בלי לעצור או לדעוך. עד
סוף הערב כבר שכחתי את כל מה שעברתי בגלל הנורית הזו בהתחלה
ורק חשבתי על לצאת איתה שוב.
"אני אתקשר אלייך" אמרתי לה כשהיא יצאה מהאותו שלי אחרי נשיקה
נהדרת. אלוהים- פגישה אחת וכבר הייתי מאוהב שוב!

קשה לי לתאר לכם את מצב הרוח שלי באותה תקופה קסומה, הרגשתי
שסוף כל סוף מצאתי את הנפש התאומה שלי, את הבנאדם האחד שאני
יכול לדבר איתו על הכל ולחשוף בפניו את עצמי. כבר אחרי החודש
הראשון להכרותנו נורית ידעה כל פרט קטן שקרה אי פעם בחיי, אך
אני אחרי הכל פגישה הייתי חוזר הביתה עם ההרגשה שלמעשה אני לא
יודע עליה כלום. בהתחלה העובדה הזו לא הטרידה אותי במיוחד, אבל
עם הזמן תחושה מוזרה התחילה להשתלט עליי, ההרגשה שחשפתי את כל
חיי בפני מישהו שחוץ מהגיל שלו ושם המשפה אני לא יודע עליו
כלום.
כשדיברתי עם נורית על הנושא התשובה הרגילה שלה היתה "איזה
שטויות! על מה אתה מדבר? אתה יודע עליי המון!" והיא מיד הייתה
ממשיכה לנושא הבא.
לא ידעתי מה בדיוק לעשות עם הבעיה הזו שלי אך החלטתי להמשיך
ולראות איך הכל מתגלגל, אם הכל מסתדר או שאני צריך לקחת אותה
ולנער עד שהיא תספר לי משהו.
הסוד התגלה ביום שישי אחד, מספר חודשים אחרי פגישתנו הראשונה,
היא ישנה אצלי וראיתי וראינו סרט דרמה שהבאתי בווידאו. לא סרט
מיוחד, אבל נורית תמיד בוכה בכאלה, גם אם הם בכלל לא עצובים.
"איזה סרט מקסים" היא אמרה מוחה את הדמעות.
"כן" הסכמתי למרות שדעתי היתה קצת שונה.
המשכנו לדבר קצת אחר כך אך לאט לאט שמתי לב שהיא נרדמת,
והחלטתי שלא להעביר אותה לחדר השינה, שתישן קצת, אחרי הכל עברו
עליה כמה ימים מטורפים בעבודה- אני מתאר לעצמי שהבנתם שאני לא
מתכוון לעבודתה כקופאית אלא לחברה שהיא עובדת בה עכשיו
כמזכירה.
אני החלטתי לקרוא איזה ספר, שכן לא הייתי עיף בכלל אבל אחרי
שעה התחלתי להרדם.
"לא" שמעתי את נורית ממלמלת, תארתי לעצמי שהיא תכף תרגע ותמשיך
לישון, אבל טעיתי ובגדול. נורית שלי, שהייתה בדרך כלל כל כך
רגועה ושקטה ומאושרת התחילה להשתולל ולצעוק כל כך חזק שפחדתי
להתקרב אליה ולהרגיע אותה בכלל היתה משימה קשה.
"נורית, די, תרגעי, הכל בסדר, זה רק חלום, אני פה" לחשתי לה
באוזן וליטפתי לה את השער, לא יודע מה בדיוק אני יכול לעשת.
"זה לא חלום! זה לא חלום! זה סיוט, זה מה שזה, זה סיוט, החיים
שלי הם סיוט!" זה כל מה שהיא אמרה במשך השעתיים הבאות. התחלתי
לחשוב שאולי אני צאיך להתקשר למישהו, לאמא שלה, אולי להביא לה
תרופות הרגעה, או כדורי שינה. לא ידעתי מה לעשות, איך להוציא
ממנה את הכאב הזה.
"נורית, מה קרה? תספרי לי, אני אוהב אותך, אני רוצה לעזור לך!"
אמרתי וקיוויתי שזה לא נשמע לה קיטשי כמו שזה בטח נשמע לכם.
"אני לא יכולה! אני לא יכולה לספר לך! אני אשבר, אני אתפרק
לרסיסים אם אני רק אנסה לדבר!" היא צעקה והתחילה להשתולל שוב.
"תקח את זה ממני, תקח את זה, אני לא יכולה יותר, זה הורג
אותי!" היא צעקה ואני לא הצלחתי להחזיק אותה בידיים שלי יותר.
היא קמה והתחילה לזרוק דברים, להפיל הכל מהשולחנות והמדפים
ואני הלכתי אחריה, לא יודע מה לעשות ומנסה לתת לה להוציא את
הכעס שלה.
באיזשהו שלב, היא פשוט קרסה על הרצפה, בין כל הזכוכיות, צועקת
ותופסת בשברים "אני רוצה לגמור עם זה! תן לי, בבקשה דני, אני
אתה אוהב אותי תשחרר אותי!" היא צעקה כשתפסתי לה את הידיים
מנסה למנוע ממנה לחתוך את הוורידים.
"אני לא אתן לך לעשות את זה, לא משנה מה קרה אנחנו יכולים
להתמודד עם זה, אני מבטיח לך, רק תדברי איתי" אמרתי לה
והתכוונתי לכל מילה, אבל הרגשתי כל כך מיואש, כאילו התקפת
הטרוף הזו לא תגמר, כאילו היא תגמור את נורית לפני שהבוקר
יגיע.
למזלי הרב טעיתי, כשהשמש עלתה נורית עדיין ישבה על הרצפה באמצע
הבלגן, עדיין ממררת בבכי, אך הזכוכיות כבר לא היו בידיים שלה,
והרצון להתאבד כבר לא היה כה עז. לאט לאט היא נרגעה.
לא ידעתי מה בדיוק אני אמור לעשות, אם לפנות אליה שוב או לתת
לה להתחיל, ישבנו ככהף שנינו שקטים, מנסים לחשוב, לסדר הכל
בראש.
"תודה" היה כל מה שהיא אמרה בהתחלה, "אני חייבת לך את החיים
שלי" בא קצת אחרי זה, ו-"אני רוצה לספר לך את האמת" היה המשפט
האחרון לפני שטף המילים המזעזע שיצא לה מהפה אחרי זה.
"אני הייתי ילדה כשזה קרה, בת 11, ובהתחלה לא הבנתי מה בדיוק
קורה לי, ולמה. הגבר הזה נכנס לתוך החיים שלי בקלות ובמהירות
כל כך גדולה והצליח להרוס אותם מהר עוד יותר. הוא היה המדריך
שלי בחוג כדורסל, זה היה התחביב שלי אז, הייתי שחקנית מצוינת.
בהתחלה לא שמתי לב למה שקורה, אבל לאט לאט הבנתי שהוא לא נוגע
בדיוק כמו שצריך, וכל הנשיקות האלה שהוא נותן לי, הן מיותרות
לחלוטין. לא הייתי היחידה שזה קרה לה, גם בנות אחרות סבלו ממנו
במידה זו או אחרת. אחרי חודשיים הוא הצליח לשכב איתי בפעם
הראשונה ואחר כך זה הפך לכמעט הרגל, ופחדתי כל כך שלא רציתי
ללכת לחוג יותר, אבל פחדתי מההורים שלי יותר. וככה קרה שכשאחרי
כמה חודשים הבנות האחרות התלוננו בפני ההורים וההנהלה והגישו
תביע במשטרה והכניסו אותו לכלא אני רק שתקתי והכחשתי. מבחינתי
לא קרה שום דבר, שום דבר שאני צריכה לספר עליו, לא להורים שלי
ולא למשטרה. עם הזמן שכנעתי את עצמי שבאמת כלום לא קרה, אבל זה
פרץ שוב ושוב פעם בכמה שנים והיו לי כמה תקופות מאוד אפלות.
אבל עכשיו, לפני שפגשתי אותך החלטתי לפתוח דף חדש, דף חלק
לחלוטין בלי זכרונות נוראיים מהעבר, אבל כנראה שזה לא הצליח".
שטף המילים נקטע על ידי הדמעות, אבל אני כבר שמעתי מספיק. "אתה
הבנאדם הראשון שאי פעם סיפרתי לו את זה, אתה גם היחיד שראה
אותי נשברת". היא הוסיפה ואני בכיתי איתה, תשע שנים היא שמרה
את הסוד הנורא הזה בבטן, תשע שנים הוא בער לה ושרף אותה מבפנים
ולא רק שאף אחד לא ידע, אף אחד גם לא ראה אותה בוכה, היא עברה
הכל לגמרי לבד.
כעבור שעה השכבתי אותה במיטה עם שני כדורי שינה והתפללתי שהיא
תצליח לנוח קצת ולהרגע. ואני בינתיים התקשרתי מיד למרכז סיוע
ולפסיכולוג כדי להתייעץ- גם לגביה וגם לגבי, לא ידעתי איך
להתמודד עם זה, איך להתמודד עם זה שהבנאדם הכי קרוב אליי בעולם
הוא גם הכי מצולק.

היום המצב הולך ומשתפר, נכון, היא לעולם לא תהיה שלמה ושקטה
לחלוטין, אבל זו נורית שלי, ואני אוהב אותה.