ירדתי במדרגות אל הרחוב. פנס הרחוב נדלק מעצמו, כאילו לא מאמין
שאמצא את דרכי לתחנת האוטובוס. מתמרנת בין הטיפות, הלכתי לעבר
התחנה. עליתי על אוטובוס וחייכתי לנהג. שני חיילים ממולי,
מדברים על מוסר. שמתי ראש על החלון, נותנת לגשם שבחוץ לחדור אל
החום שמבפנים.
נותנת למחשבות לרוץ.

הרכבת לתחנת אוניברסיטה, בנימינה, חיפה, קריות בלבד תצא בשעה
14:00 מרציף מספר אחד. מדליקה עוד סיגריה. שבע דקות בדיוק
נשארו, שבע דקות לסיגריה אחרונה. אחרונה, מבטיחה לעצמי. הבטחה
בלי עדים. ממשיכה ללכת על הרציף. חיילת עוצרת ומבקשת סיגריה.
דומה אבל לא דומה. מחייכת. מסיימת את הסיגריה, עולה לרכבת.
מניחה את הראש על החלון, מביטה בטיפות העומדות על חלון
הזכוכית.
היא מתיישבת למולי, מסדרת את השיער. שולחת מבט מהיר על
הסובבים. מסתכלת על בבואתה דרך הזגוגית. ילדה יפה... כל כך
יפה. מצאתי נושא שיחה, ודיברנו. לא זוכרת על מה. על הכל, על לא
כלום. ונפרדנו. ועוד מספר טלפון נוסף לספר הטלפונים שלי.

כשאמרתי לה שאני אוהבת אותה, היא תמיד שתקה. התחננתי אליה
שתחייך אלי, שתיגע בידי, שתרפרף על שפתי לנשיקה. היא מעולם לא
עשתה זאת. רק - שתיקה.
לעיתים העדפתי את השתיקה הזו על פני דברים אחרים, אמנם היא
שתקה, אך מעולם לא הרחיקה אותי מעליה, דחתה אותי במילה. בצורה
אירונית אפשר לומר שכך נתנה לי ביטחון בקשר, יציבות. ביום
שתחזיר לי אהבה - זה היום בו יתבלבל עולמי.
התקרבתי אליה וחיבקתי אותה. ילדה שלי, אהובה שלי, אושרי
ותסכולי.
שאלתי אותה על מה היא חושבת. שתיקה. שוב שתיקה. תמיד שתיקה.
התרחקתי ממנה והוצאתי לי סיגריה. "על מה את חושבת", ניסיתי
שוב. "שום דבר מיוחד", היא ענתה. הדלקתי את הסיגריה. "אני
חושבת", היא התחילה, "אני חושבת שזו הסיגריה השלישית שלך ברבע
השעה האחרונה, ואולי כדאי שתפסיקי". "את דואגת לי?" ושקט,
כרגיל. לא זוכרת פעם אחת שאמרה לי דבר מעודד. לא זכור לי חיזוק
אחד שתרמה לי.
סיימתי את הסיגריה, ואמרתי ש"הנה, הפסקתי". היא קמה מהספה,
והלכה לכיוון המטבח. שיחקתי בשלט של המערכת. העברתי תחנות. יום
חמישי בלילה, כמה מתסכל. עברתי על אוסף הדיסקים שלה. אלאניס,
אלאניס, אלאניס אנ-פלאגד, טורי איימוס, קיי'ס צ'וייס, פי ג'יי
הארווי, קיי'ס צ'וייס, טורי, טורי, טורי... "לא נמאס לך מכל
הזמרות הלסביות האלה?" רטנתי לעברה בזמן שחזרה מהמטבח עם שני
ספליי קפה. "הן לא לסביות", היא ענתה. "חבל", הוסיפה.
לקחתי ממנה את הספל הירוק שהיה מיועד, כרגיל, לי. קפה חזק. כמו
שהיא אוהבת. מתי היא תכין לי קפה כמו שאני אוהבת? שאלות עקרות.
היא מעולם לא טרחה להתחשב ברצונותיי. בשלב מוקדם מאוד של יחסנו
הבנתי שבעצם אין לי שליטה, ואין לי אפשרויות. הזכות היחידה
שהשאירה לי היא הזכות לנתק הכל. לעזוב, וללכת. אולטימטום -
דרכה שלה - או אני לבד.

ירדתי מהאוטובוס, נותנת לגשם למחוק את שארית הזיכרונות, אלה
שלי, ואלה שהייתי רוצה. נשמתי את הקור, ועצמתי את עיניי. היום
היה לי יום טוב. היום יורד גשם. פניתי בסמטה שמובילה לעוד
סמטה, שמובילה אל הבית שלי. וראיתי אותה, בפינת הרחוב. היא
חייכה לעברי, והחסרתי עוד פעימה. ילדה.
קרבתי לעברה, וחיבקתי אותה. התגעגעתי למגעה. נשמתי את שיערה,
ולאחר רגע -- או שניים, התקתי את מגעי. שיחה קצובה, הסטתי את
שיערה מעיניה, ולפני שהרגשתי, היא אמרה שלום - ולהתראות.

מגיעה הביתה, מורידה את התיק, המעיל, מדליקה את האור, מתיישבת
על קצה המיטה, קול הגשם מכתיב את נשימותיי. שוקעת בשינה.