המוות שלי דווקא היה מהיר.

תמיד פחדתי ממה שיקרה לי אחרי שאמות. היו מיליון תיאוריות
בנושא - גלגול נשמות, גיהינום, גן-עדן וכל הדברים הרגילים. אבל
לי הייתה תפיסה שונה - אחרי שהבן-אדם מת, והכל כמובן תלוי
באופי שלו, הקיום שלו לא מסתיים, אלא עובר לאכלס אדם אחר.
ההבדל בין התפיסה שלי לתיאוריה על גלגול נשמות היא שלפי התפיסה
שלי הבן-אדם, שהאדם המת מאכלס, נמצא עדיין בחיים.
לא סיפרתי לאף-אחד על התפיסה הזאת כי פחדתי שאחד מהם הוא איש
מאוכלס ואם התוכנית הזאת של המתים תתגלה לאדם חי אז זה יגרום
לבלגאנים וינסו לפגוע בי. אז שתקתי.
אני זוכר בדיוק איך הגעתי לתפיסה הזאת בפעם הראשונה. זה היה
קשור ברוח. הלכתי והייתה רוח ממש חזקה ונפל עלי עץ. לא עץ
רציני אלא חלק קטן כזה, אבל עדיין כואב, ממש כואב.
התעוררתי בבית החולים והרגשתי בודד, כמו במהלך כל החיים שלי -
מוקף באנשים אבל כל-כך בודד. החלון בחדר היה פתוח והרוח חדרה
פנימה, גורמת לי לצמרמורות. פתאום הראש שלי כאב ואז הרגשתי
טוב. בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי תחושת הקלה, הרגשתי שהכל
תלוי בי, שאני יכול לשנות את החיים שלי בהנפת אצבע אם רק ארצה.
הרגשתי שאני אדם חדש.
חשבתי אחר-כך על השינוי שחל בי והבנתי שאני אדם ריק לשעבר.
הייתי בן-אדם לא נכון, סתם קליפה בלי תוכן ממשי, כמו הגרעינים
האלה שאתה מפצח ואז מגלה שאין כלום בפנים.
הייתי אדם ריק והתמלאתי על-ידי משהו. ברגע שזה קרה היה שקט
נוראי, ואז בכי של אישה מהחדר הסמוך, ואז נפל לי האסימון.
מישהו אחר מת, ובא אלי, שאני אתן לו בית, מקום להמשיך בו את
קיומו. המתים שסיימו את חייהם עוברים לאכלס את האנשים הריקים,
האנשים שזקוקים לעזרה עם חייהם.
ביררתי עם האחות את השם של מי שנפטר, מסתבר שקראו לו אביב והוא
היה בן שמונה-עשרה, כמוני, ונפגע בתאונה. ממש שמחתי על הגילוי
שלי אז התחלתי לדבר אליו על כל מיני דברים אבל הוא לא ענה לי.
כשיצאתי מבית החולים וחזרתי לחיי הרגילים התחלתי לשנות דברים.
עבדתי על יחסים עם חברים, תיקנתי מה שהיה מקולקל והרגשתי ממש
טוב עם עצמי, ואביב לא ענה.
יום אחד עברתי במסדרון בית הספר והיא עברה לידי. הבחורה הכי
יפה בעולם, בה הייתי מאוהב מתחילת התיכון - תם.
משום מה אף-פעם לא פתחתי איתה בשיחה או משהו אלא סתם נדתי
בראשי לעברה והיא השיבה גם כן בנידת ראש.
ואז אביב דיבר בפעם הראשונה.
- "למה אתה לא מדבר איתה?"
הייתי בהלם מוחלט, רצתי לשירותים והסתגרתי באחד התאים. "אביב?"
שאלתי.
- "כן, זה אני".
- "למה לא דיברת איתי עד עכשיו?"
הייתה הפוגה.
- "טכנית, אסור לי, אם הבוס יגלה שאני מדבר אתך עכשיו הוא
יוציא אותי מהקיום הזה וילביש אותי על איזה ג'וק כדי להעניש
אותי, והבאסה בג'וקים זה שמי שמולבש עליהם מחליף קיום רק אם
הג'וק מת במוות טבעי, דבר שאף-פעם לא קורה... לנו השותפים,
מותר לסייע רק בלחישות, לדוגמא שתחשוב על רעיון שאני לוחש לך
בתת-מודע ואז תיעזר בו. אסור לי ממש לדבר כי אם תדע שאני פה
אתה עלול לספר לכולם וזה ייגמר ברע עבור שנינו."
באותו רגע הכל היה מובן לי, אז נשבעתי לאביב שאני לא אספר
לאף-אחד שיש לי עכשיו שותף.
- "רגע, אביב, אז למה דיברת איתי עכשיו?" שאלתי שאלה שהפריעה
לי לפתע.
- "הרגשתי מה שאתה הרגשת כלפי תם ולא הבנתי איך אתה יכול
להישאר פסיבי, אתה חייב לדבר איתה. חוץ מזה, היא הזכירה לי את
החברה שהייתה לי בחיים שעברו אז לא יכולתי להתאפק."
הבנתי אותו.
אחרי אותו היום אני ואביב דיברנו המון, כל הזמן. במבחני הבגרות
זה היה ממש טוב כי אני למדתי חצי מהחומר והוא למד חצי אז הלך
לא רע. גם מצאתי את הדרך לדבר אליו בלי להוציא קול, כמו טלפתיה
פנימית, כי אחרת זה היה נשמע כאילו אני מדבר לעצמי.
עם תם יצא לי לדבר אבל היא לא הייתה מעונינת אז אני ואביב
וויתרנו.
לא היה לי אכפת כל-כך, פשוט רציתי כל הזמן לדבר עם אביב, על
החיים שהיו לו ועל החיים שהיו לי לפני שנהיינו שותפים.
כשהתגייסתי, אביב שכנע אותי ללכת לקרבי. זו הייתה השאיפה שלו -
להתגייס לסיירת מטכ"ל. אני אישית לא הייתי הכי בכושר אז התחלנו
להתאמן ובסוף הגענו לגיבוש מטכ"ל.
אביב היה ממש לחוץ אבל הרגעתי אותו שהכל יהיה בסדר ובסוף גם
עברנו את הגיבוש. זה היה טיפה מעצבן כי אביב כל הזמן נתן
הוראות אבל בסך הכל לא הייתי מצליח בלעדיו.
לילה אחד באוהל שכבתי על הדרגש ודיברתי איתו.
באותו יום נהרגו שני חיילים במוצב ליד עזה וזה ממש הפחיד
אותי.
- "תגיד אביב, מה יקרה אם אני אמות?" שאלתי אותו.
- "אני לא יודע, לא ממש אמרו לי...".
אז אני המשכתי לתהות. אני ואביב נקשרנו ופחדתי שאם אמות אז
ניאלץ להתפצל.
שבועיים לאחר מכן הייתה לנו פעולה מיוחדת וירו בי מחבלים.
הכדור שפגע לי בראש כאב רק לרגע ואז זה נגמר.

המוות שלי דווקא היה מהיר.

הדרך הייתה חשוכה ולא ידעתי לאן ללכת ואז מישהו לידי הדליק
מצית. הוא הסתכל לי בעיניים ואני השבתי מבט.
- "מוזר לך לראות אותי פתאום, הא?" שאל הבחור.
- "אביב?" שאלתי.
- "בכבודי ובעצמי".
הייתי ממש נרגש והתחבקנו.
- "מה קורה עכשיו?" שאלתי, ואביב לא ענה. הוא פשוט סימן לי
בידו לבוא אחריו.
אחרי כמו דקות, או שניות או כמה שעות, אני לא יודע בדיוק,
הגענו לחדר שהיה מלא בטלוויזיות.
במרכז החדר על כרית גדולה ישבה אישה, בערך בגיל הארבעים,
וועישנה מנרגילה כסופה ענקית.
- "נעים מאוד, אתה בטח דניאל" אמרה לי "אני האחראית על האכלוס
מחדש".
אביב עמד לידי בשקט, הגוף שלו נהיה מעומעם קלות.
האחראית החלה להסביר לי שתפקדי כעת יהיה לאכלס אדם שחייו
ריקים, לעזור לו.
- "מדי פעם האגף לאכלוס מחדש ובדוק שהכל בסדר אצלך".
לפתע היא פנתה לאביב.
- "אתה פה, אתה יודע מה זה אומר?"
אביב לא ענה אבל פניו התמלאו חששות, וגופו נהיה מעומעם עוד
יותר.
- "זה אומר שהשותף שלך ידע עליך, אחרת עדיין היית בתוכו ולא
כאישיות נפרדת בתוכו. אבל אתה סיפרת את סודות האכלוס מחדש
לשותף החי. זה האיסור מספר אחד של האגף לאכלוס מחדש..." אמרה
האחראית בארשת פנים חמורה. "סיפרת למישהו?" שאלה אותי.
- "לא, נשבע שלא" השבתי.
היא בחנה את הפנים של שנינו במשך זמן-מה, היה שקט, ואז היא
דיברה.
- "אני אהיה חייבת להעניש את שניכם על הפרת החוקים, זה מה
יש..."
היא בחנה ברפרוף את מסכי הטלוויזיה ולחצה מדי פעם על כפתור
בשלט שהיה בידה, והמסכים התחלפו. הסתכלתי על המסכים וראיתי
שמוצגים שם אנשים שונים, גברים ונשים, בכל מיני מצבים - אישה
בחליפת עסקים יוצאת מהמשרד, ילד ג'ינג'י משחק בכדור, בחורה
מסתכלת במראה, גבר מתגלח.
עיניה של האחראית עברו על כל המסכים ואז היא לחצה על כפתור אחר
בשלט. היא לקחה שאיפה ארוכה מהנרגילה ונשפה עלינו ענן של עשן
סמיך. אני ואביב התכסינו בעשן ולא יכולנו לראות כלום. ברקע
שמענו את האחראית לוחשת לעצמה "טוב נו, שיהיה...".

חזרתי כשותף של בחורה נחמדה בשם נופר שהייתה כל-כך מבולבלת
מהחיים שלה, כך שהייתי חייב להתערב בכל צעד שעשתה, אבל היא
הייתה יותר מדי רגישה ללחישות אז אשפזו אותה ונתנו לה זריקות
שהרדימו אותי. אז הפסקתי ללחוש ודי השתעממתי מכל רגע בשותפות
עמה,  אפילו קיוויתי שהיא תמות ואני אחליף לשותף יותר נורמלי.
בסוף היא התעשתה והתחילה לדבר איתי ואז הכל נהיה בסדר, ואפילו
ממש נהנינו ביחד.
מאביב לא שמעתי שוב, אז לא ידעתי עם איזה שותף הוא התחבר, אבל
כל פעם שנופר באה למעוך איזה ג'וק שהתרוצץ לו במטבח צעקתי עליה
שלא תעשה את זה.