בצילו של חוסר ההיגיון יושבים כבר כמה שעות.
עד כאן אסטבלינג שוט.
ברשותכם, לדמויות:
קפלנסקי, זה הגבוה, זקן מעטר את פניו והוא יושב בפינה ומשרבט
שירבוטים על מפיות.
שמעון, מי שהיה חבר של מאיה עד לפני שבוע, חמוש במשקפי ראיה,
משחק שח.
אבי, משחק שח עם שמעון. חסר סופרלטיבים נוספים.
דחבש, הבעלים של צילו של חוסר ההיגיון. יושב קרוב לבר ומעשן.
אני, יושב על יד החלון הגדול ובעיקר מציץ החוצה.
תם טקס האכספוזיציה. הקהל מתבקש לשבת.
וכעת, לעלילה:

מערכה פותחת

אני מסמן לדחבש שהגיע זוג חדש. הוא מועך את הבדל במאפרה וקם
להביא לזוג תפריטים. שניהם צעירים, נראים כמו לפני גיוס. נראים
כמו בפגישה השנייה או השלישית. הוא נראה עדיין מגשש. היא נראית
לי, משום מה, משועממת.
דחבש ניגש אל שולחנם ומציע להם באדיבות את התפריטים. כמנהגו,
הוא מגיש להם כוסית ליקר שהכין לטעימה. הזוג לוגם ומתפעל. דחבש
מחייך. הוא כבר מאד מנוסה בריטואלים הקטנים שלו. מאז שפתח את
צילו של חוסר ההיגיון, לפני שנה וחצי או משהו דומה, הוא רק הלך
והשתכלל. עם כל יום קצת יותר סטייל נוסף למקום, ועכשיו כבר
באמת אפשר להעביר בו כמה שעות של איכות. אנחנו, כטבעם של
בטלנים, שורצים קצת יותר מעבר לרגיל ונהנים מחשבון בלתי מחייב
לכמה שנים טובות. דחבש צוחק ואומר שאם אי פעם נשלם לו את כל
החוב, הוא יוכל למכור הכל וללכת לגור בקריביים לכל החיים. אבל
זו באמת לא בדיחה מצחיקה.
את השם הוא לקח ממשהו שקרה לו פעם. ישב עם מישהי באיזה גן
ציבורי, נדמה לי גן מאיר, וקראו עיתון. דחבש התעצבן מזה שכל
הזמן נפלו עליו פירות עץ השקמה הגדול שמעליו. מאלה שאתה מתיישב
עליהם בלי לשים לב ואחר כך מגלה שכל התחת שלך מלוכלך. אז מזה
הגיע לו השם: צילו של חוסר ההיגיון.
מזה ומאיזה סרט איטלקי של פליני או משהו שהוא ראה.
בחודשים הראשונים, אף אחד לא היה מגיע. דחבש היה מעביר את
הימים בבכיינות מטורפת על החיים שלו שירדו לטימיון והתלונן למה
לא הקשיב לאמא שלו ולא פתח קליניקה לטיפולי שיניים. אבל מתישהו
לכולם נמאס מהייאוש שלו, והוא פרסם מודעה למקום שלו במדור
מודעות סקס בפנאי פלוס ובעיתון העיר. תוך שבוע הוא כבר כמעט
כיסה את כל מה שהפסיד.
מאז זה רץ. בהתחלה, אמנם, רק הסוטים של תל אביב היו מגיעים,
וזה היה די מוזר כי לכולם היו עיניים כאלה חשדניות ומחפשות,
אבל לאט לאט הם נעלמו וגם אנשים אחרים התחילו להגיע. זה נדמה
היה כאילו זה בא בגלים. את מקומם של את הסוטים תפסו
התיכוניסטים גדושי ההורמונים, שזו אוכלוסיה די דומה, ואחריהם
התחילו להגיע נשים מבוגרות עם נטייה לחיות בעבר, שגם זו
אוכלוסיה די דומה. מאז, פחות או יותר, זה התייצב על אוכלוסיה
נורמלית של אנשים שמחפשים את עצמם ומסתפקים, בינתיים, בכוס תה
או בבקבוק קורונה עם דבש. דחבש, מצידו, אומר שלא משנה לו מי
מגיע, העיקר שישתה, והרבה, ויממן לו את הסיגריות של השבוע.
בכלל, אני לא בטוח מה דחבש עושה עם הכסף שהוא עושה. נדמה לי
שהוא באמת חי רק על סיגריות.

מערכה שניה

קפלנסקי מסיים לשרבט ומראה לי את פאר יצירתו. בין כל הקשקושים
אני רואה שכתב שיר קצר על המפית. הדיו נספג בנייר הרך ומקשה
עלי את הקריאה. קפלנסקי רואה שאני מתקשה, ומיד נכנס, בשמחה,
לפוזת המשורר. הוא מקריא בפני:

"המשקל הסגולי של האהבה שלך כלפיי,
גדול ממשקלה הסגולי של האהבה שאת יכולה בכלל להעניק.
לכן, היא טובעת."

אני מביט בו. שלוש שניות. שתיים, אחת. אני חוזר להביט בחלון.
קפלנסקי, בכל זאת, נראה מרוצה מעצמו. הוא מתחיל להציק לשמעון
שיקשיב, אבל לשמעון זה לא מעניין כי הוא כבר כמה דקות מנסה
נואשות להשיג פט ולא מצליח. למי שלא כל כך בקיא ברזי השחמט,
כמוני לדוגמא, אני אסביר, כמו שהסבירו לי, שמי שהגיע למצב שבו
הוא מנסה להשיג פט, כנראה שמצבו לא סתם רע, אלא אפילו מעורר
רחמים. פט זו הדרך של אנשים שמסרבים להפסיד להצהיר בגאווה: אני
לא לוזר, אני סתם תחמן! אבל את מי מעניין שחמט עכשיו. איכשהו,
קפלנסקי מצליח לנתק את שמעון מהמשחק לכמה שניות, למרות שהוא
ממשיך לפזול אל הלוח, ומקריא לו את השיר שכתב:

"המשקל הסגולי של האהבה שלך כלפיי,
גדול ממשקלה הסגולי של האהבה שאת יכולה בכלל להעניק.
לכן, היא טובעת"

לשמעון לא לוקח הרבה זמן. הוא תוקע בקפלנסקי מבט חד. עיניו
אומרות דבר אחד: תשתוק קפלנסקי, עדיף לך שתשתוק. קפלנסקי בולע
רוק. מחכה לישועה שמגיחה בדמותו של אבי שאומר:
שחק, תורך!
ומחזירה למשחק את שמעון, שלא יכול להרשות לעצמו עוד הפסדים
בזמן הקרוב. ייקח לו הרבה זמן למחוק את הכתם שמאיה, חברה שלו
עד לפני שבוע, השאירה. הרבה מאד זמן.
זה התחיל, ונגמר, למעשה, בצילו של חוסר ההיגיון. אבל אני מניח
שזה הדבר ההגיוני היחידי בכל הסיפור הזה. שמעון באותה תקופה
עזר לדחבש חסר המזומנים ועבד בתור ברמן. עלק היה בכלל למי
להגיש שתייה, אבל בשביל שדחבש יהיה מרוצה. ערב אחד, נכנסת מאיה
והחבר הקודם שלה. יובל, אחד שלמד פעם בפתח תקווה עם אחי, שלוש
שנים גדול מאיתנו. לא משנה, הקיצר - נכנסים שניהם, ושמעון רק
קולט אותה וכבר מרגיש איך הלב שלו מתחיל לדפוק. מרוב עצבנות,
לקח מטלית והתחיל למרק את הבר. ומי שמכיר את שמעון יודע שנקיון
זה לא ממש הצד החזק שלו. הוא מאלה שמתגאים בעובדה שבחודש שלו
בסיני המים היחידים שנגעו בגופו היו מי ים. אז שמעון ככה ממרק
את הבר, ושניהם מתיישבים בכורסא שעמדה אז בפינה והיום עומדת על
יד החלון. בא שמעון לדחבש, אומר לו שהוא יטפל בזוג המלכותי.
לוקח תפריטים, מסדר את גבותיו, ויוצא למשימה. חיוכים מפזר לכל
העברים, שנופלים, אגב, על עיניים די ערלות, אבל למי אכפת. ערב
טוב ערב טוב, מה תשתו וכל שאר גינונים מקובלים. רבע שעה,
והבחור הולך לשירותים. מה לעשות, תקף אותו כאב בטן. זה בטח לא
קשור בכלל לעובדה ששמעון שם לו חמש כפיות קפה בבלאק ראשן שלו.
איך שהיובל הזה סוגר את הדלת של השירותים, מזנק שמעון אל
הכורסא ומתיישב על יד מאיה. אלוהים יודע איך, אבל היא אפילו
מסתכלת עליו, ואפילו מחליפים כמה משפטים, ואפילו, הוכחה מקומית
לקיום ניסים, שמעון משיג מספר טלפון. לכו תבינו. שבועיים אחר
כך עוד מסתובב עם חיוך טיפשי של ליצנים מובטלים על הפרצוף
ומנופף לכולם בפתק המקומט שלו. הוא אפילו לא התקשר, רק חייך.
חודש אחר כך, ומאיה שוב מגיעה לצילו של חוסר ההיגיון. הפעם עם
חברה, יסמין. שיהיה. שמעון לא מתכוון לפספס. עוד מילה עם דחבש,
ושוב שמעון המלצר האישי של מאיה. הפעם, בגלל שהיו קצת יותר
אנשים מהרגיל בצילו של חסר ההיגיון, שמעון היה קצת עסוק
בעבודה. אבל הוא השתדל לסיים מהר ככל האפשר את ההזמנות של
האנשים. למי שהזמין סלט דחף מלפפון וחצי וקצת בצל, למי שביקש
בייגל טוסט זרק שתי פרוסות לחם עם גבינה מותכת, כל מיני כאלה.
העיקר להיפטר מכולם ולהגיע כבר למאיה. אה כן, גם חברה שלה ישבה
איתה, אבל זה לא העיקר. השורה התחתונה, שבאותו ערב מאיה סיפרה
לשמעון המאושר שהיא ויובל כבר לא יחד, ושאם הוא רוצה הוא מוזמן
להתקשר. ואנחנו כמובן היינו היחידים שסבלנו מכל העניין כי אז
שמעון כבר ממש נהיה ליצן מובטל במשרה מלאה. מסתובב סהרורי
ברחובות תל אביב וממלמל את שם אהובתו החדשה. אם נהיה כנים, אף
אחד מאיתנו לא האמין ששמעון יחזיק עם מאיה יותר משבועיים, לא
בגללו כמו שבגללה, אבל הוא יצא די מלך והיא סחבה אותו קרוב
לשנה. שנה, זה באמת לא הולך ברגל. ואין לי כח או חשק להרחיב
במלים על מה שזה עשה לשמעון בכלל ולמערכת יחסים שלו איתנו,
חבריו הבודדים והעריריים, וזה גם לא העיקר. העיקר ששמעון היה
מסודר. עד ללפני שבוע.
קפלנסקי מאד נהנה עכשיו, כי הוא מההתחלה אמר לו שהנורה האדומה
שהייתה צריכה להדלק לו לא נדלקה. כלומר, בחורה שנותנת למישהו
שמתחיל איתה את הטלפון שלה כשכבר יש לה חבר, מן הסתם תעשה את
זה גם לבא בתור. וכך באמת היה, רק ששמעון היה מסנוור מדי בשביל
להבין, ובלי להרגיש, מאיה כבר מתלפפת סביב איזה רמי אלקנה אחד
מאיזה מתנ"ס שהיא עובדת איתו בחולון, ושמעון חזר להעביר את
ערביו ביגון שאולה, כלומר איתנו בצילו של חוסר ההיגיון. ושימו
לב, שבסיכומו של עניין, כל זה נועד להאיר רק את מצבנו העגום
שלנו ותו לא.

מערכה שלישית

בשעה קטנה של הלילה אנחנו מחליטים להתקפל. זורקים לדחבש איזה
להתראות וקובעים שוב למחר. הוא מחייך והולך להכין לעצמו עוד
כוס תה. חולה תה זה. מתחילים לנוע בשדרות מסע לאורך קינג
ג'ורג', פנינו לכיוון אלנבי. על יד הפיצוציה עוצרים ומצטיידים.
אילי במשמרת לילה. הוא שוב צוחק ושואל עד מתי נמשיך לחיות על
דמי אבטלה. את אף אחד מאיתנו כבר לא מעניינות בדיחות הלילה
המעופשות שלו. זו לא אשמתנו שהוא מצא חרא של עבודה כי הוא היה
מספיק נאיבי או טיפש בשביל לחשוב שאם הוא יעבוד במשמרות לילה
בפיצוציה במרכז תל אביב הוא ימצא חיים או בת זוג לחיים או כל
משהו שקשור לחיים. אז אנחנו נוטשים אותו די מהר. במאפיה בפינה
יורדים על סמבוסק, כל אחד על פי טעמו. חבורת סמבוסק שכמותנו.
קפלנסקי כל העת ממשיך לדקלם את שלוש השורות שכתב על המפית
כאילו היו מינימום מלחמה ושלום. הוא טוען שזה בשביל שלא ישכח
אותן עד שיגיע הביתה ושם כבר יעשה מהן נובלה וחצי, אבל אם הוא
באמת היה רוצה הוא פשוט היה יכול לקחת איתו את המפית, לא?
עושה רושם שעוד יום נכחד. לפי השעון שלי הזריחה כבר לא רחוקה.

לוקחים שמאלה באלנבי. ממשיכים עוד קצת ונפרדים מאבי ושמעון
שחותכים לנחלת בנימין להביא משהו מאח של רוזי בשביל האוטו של
אבא של אבי.
קפלנסקי ומה שנשאר ממני ממשיכים בכיוון יפו. לילה חם עוטף את
תל אביב ואותנו, וכמה הומואים יוצאים מהמועדון שלהם. קפלנסקי
זורק איזו מילה.

מערכה נועלת

שבועיים מחורבנים אנחנו כבר מבלים במחלקה האורטופדית באיכילוב
בגלל קפלנסקי והפה הגדול שלו. ההומואים התגלו כחבורה עבת בשר
יוצאי יחידות מובחרות, ואנו, ג'ובניקים נאמנים למולדת, יצאנו
בלי שן ובלי עין. כמובן שלאות אראה וארא, דחפו את קפלנסקי מיטה
לידי, ומאז אני צריך לסבול את השטויות שלו גם כאן. הוא דווקא
די מבסוט. סידרו לו אוכל שתיה חינם, כוסיות כל היום, ואם לא
מספיק, הוא גם קימבן איזה עט מהאחראי משמרת לילה, ומאז הוא
כותב שירים על הגבס על הרגל שלו. הוא טוען שכשיורידו לו אותו
הוא יעשה ממנו פסל וישים בסלון. בתחת שלי.
דחבש לא מפסיק לבקר אותנו. מביא לנו שטויות מצילו של חוסר
ההיגיון ומעדכן אותנו ברכילויות חיוניות. שמעון ואבי, לעומת
זאת, התגלו כשני מנייאקים לא קטנים, ובאו להפגין נוכחות רק
ביומיים הראשונים. מאז שומעים מהם דרך ההורים שלי שבאים
ומוסרים דרישות שלום מדי פעם. מה שכן, שמעתי גם שמאיה זרקה את
הרמי אלקנה ההוא, וחזרה לשמעון, מה שמסביר קצת את ההעלמות שלו,
אבל בעיקר מטריד אותי כי קפלנסקי שוב התחיל עם התאוריות.
כשלעצמי, אם זה מעניין מישהו, הכרתי כאן איזו פקידה נחמדה
בקבלה. אני מדדה אליה מדי פעם לקבוע לי איזה תור פיקטיבי
לפיזיותרפיה או לקפוץ איתה לאכול במזנון של המתנדבות. קוראים
לה שירה והיא מזכירה לי מישהי שלמדתי איתה פעם במגמת ביולוגיה.
אם בכלל למדתי במגמת ביולוגיה. זהו, אני מניח. נשתחרר מכאן
מתישהו, וכנראה שנחזור לסורנו. כנראה שבאמת כבר כלום לא יצא
מאיתנו. זומבים תל אביביים טיפוסיים. מהדסים כשועלים רעבים
עייפים יגעים ברחובות הישנים. מעבירים את הזמן בצילו של חוסר
ההיגיון. נו, מילא.

ועוד שורה אחת אחרונה

ורק אבי נשאר אותו אבי. עדיין נטול סופרלטיבים.