אנחנו לא נחמדים במיוחד. אני לא רעה או משהו בסגנון אבל אנחנו
באמת לא. זה לא בכוונה, לימדו אותנו את זה. עוד לא החלטתי מי
יותר לא נחמד, מבוגרים או ילדים. בקיצור, אני חושבת שאני גם לא
הייתי נחמדה, אבל זה השתנה, אני משערת שלא לגמרי אבל זה השתנה.
לא כי רציתי, אני גם לא יודעת איך, יכול להיות שבבת אחת ויכול
להיות שבהדרגתיות, אבל זה לא משנה. העיקר שיש לה פחות עבודה.

בקיצור, כל זה מוביל בעצם לסיפור שלי. יום אחד הייתי כולי
שקועה בעצמי כמו שרוב האנשים הם, אני לא זוכרת מה עשיתי, אני
משערת שקראתי, מי יודע. בקיצור הייתי כל כך שקועה בעצמי או
בספר או משהו שהייתי ממש קרובה לפספס אותה. אם הייתי מפספסת
אני חושבת שהייתי גורמת לעצמי נזק זה או אחר, העיקר שיהיה בלתי
הפיך. היא פשוט עמדה שם, טוב היא אף פעם לא ממש עומדת שם, היא
לא מסוגלת, אני משערת שזה לא שהיא לא רוצה, היא פשוט לא
מסוגלת.

התקרבתי אליה והיא חייכה אלי, את האמת היא בכלל לא נראתה כמו
שחשבתי שפיות נראות, כלומר, היא לא הייתה ממש פיה, היא אמרה
שהיא לא פיה, היא אמרה שהיא שיסיבלינה (כשהיא אומרת את זה אז
זה נשמע הרבה יותר יפה).בד"כ כשאני רואה משהו קצת מוזר ברחוב,
אני תוהה אם זה חלום או לא. באותו רגע היה לי ברור שזה הכי
אמיתי שזה יכול להיות- אע"פ שחשבתי שהיא טועה בקשר לשם שלה,
כלומר, להגדרה שלה (היום אני מבינה שהיא יכולה לחשוב מה שהיא
רוצה- מגיע לה), אני לא יודעת מה השם שלה, אני לא יודעת אם
לשיסיבלינות יש בכלל שם.

בקיצור, בשביל פיה,סליחה- שיסיבלינה (אני לא אתרגל לזה אף
פעם), היא לא הייתה יפה. לא לדעתי בכל אופן. שזה מנוגד לכל מה
שידעתי עד לאותו יום מכיוון שבשבילי השיסיבלינה הייתה פיה
ופיות הן יפות והיא לא הייתה יפה- לא הבנתי. היום אני מבינה
קצת יותר טוב.

זהו. אז התקרבתי אליה והסתכלתי עליה והיא חייכה אלי. ואז היא
שאלה אותי מה אני עושה פה. והיה לי ממש קשה להסביר כי כלומר
אני יושבת במקום ציבורי עם ספר. מה באמת אני עושה פה? אבל זה
לא היה משנה בגלל שהיא לא חיכתה לתשובה "אני קצת נאבדתי. את
יכולה בבקשה להסביר לי איך אני מגיעה לויצמן?". רציתי לשאול
אותה למה היא לא מתעופפת ומחפשת, גם רציתי לומר שאם לי היו
כנפיים אז אני לא הייתי הולכת בכלל. רציתי, אבל אז ראיתי שלא
היו לה כנפיים. "אממממ רחוב ויצמן?" שאלתי. "כן" החיוך שלה
התרחב. "למה את צריכה להגיע לויצמן?" והיא הסתכלה אלי במבט
שאני חושבת שהיה בו זלזול על החוסר ידע שלי ואמרה "אני צריכה
לתקן משהו".

"את מה את צריכה לתקן?" שאלתי. ואז היא ביקשה ממני להתקרב
ואמרה "את האנשים, הם לא יודעים מה הם עושים עם עצמם.". אני
חושבת שבאותו הרגע היה לי את הפרצוף הכי מבולבל ודבילי שאי פעם
נראה ובנוסף לזה אני חושבת שגם הייתי כולי אפופה במין חוסר
הבנה טוטאלי. ולמרות כל זה התגובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה
היא "טוב. תלכי ישר עד סוף הרחוב ואז את מגיעה צומת. תפני
ימינה ואז הרחוב השלישי משמאל זה ויצמן". "תודה" היא אמרה והיא
התחילה ללכת.

כשהיא התחילה ללכת ולהתרחק ממני התחלתי לחשוב שאולי הייתי
צריכה להציע לקחת אותה, כלומר, מה יקרה אם ידרכו עליה ואז היא
תיהרג. שיסיבלינה תהרג! וכמה שיסיבלינות כבר יש?! ואז הבנתי
שאם היא הולכת לרחוב ויצמן כדי לתקן אנשים אז היא בטח תהיה
בסדר.