30.4.2001

זה מין בוקר כזה שלא עושה חשק לקום. "את צריכה ללמוד", אני
אומרת לעצמי, ומתהפכת לצד השני. חם לי. אני מעיפה את השמיכה
העבה מעליי, רק בשביל לגלות שקר. בוקר. צינה כזו של בוקר.
הציפורים כבר מצייצות ממזמן. הערפל עוד לא התפזר. קרני שמש
כתומות מלטפות את התריסים בחדר שלי. אני קמה רועדת מהמיטה,
נושמת עמוק, מחזיקה את הראש שלא ייפול ורצה לשירותים. אחרי 2
דקות אני יוצאת משם, בטוחה שנרדמתי ועברה שעה. אני נוחתת על
הכיסא, ושותה מיץ. הסוכר לא מעורר אותי בבוקר. אני אוכל שסק
ואני עדיין ארדם על השולחן. תמיד תהיתי למה זה.

אני הולכת לי בכבדות לחדר, משפשפת את העיניים ופותחת את הארון.
"מה אני אלבש היום?" אני משלה את עצמי, כאילו שיש לי יותר משתי
אופציות. נו טוב, עוד יום כחול. מה זה משנה?

אני הולכת לאמבטיה, מרטיבה קצת את השיער ומורחת עליו קרם לחות
מסריח ודביק. אחרת הקוקו לא יהיה חלק ומתוח ומושלם. אה, וככה
הוא כן?? אני בודקת שהכל סימטרי.

אני חוזרת לחדר. מסתכלת על השעון. שוב קמתי שעתיים לפני הזמן.
שוב אני בוהה. שוב אני... אני נרדמת. אחרי דקה מתעוררת בבהלה -
לא עברה שעה? אני לא מאחרת? לא, תרגעי. אני נועלת נעליים.
סוגרת את התיק. הלכתי.

הלכתי? נסעתי. פדלאה שכמותי לא מסוגלת להזיז את עצמה יותר מחצי
מטר על הבוקר. או בצהריים. או בערב. אז אני נוסעת. והנה שוב,
הבניין החביב מואר באור של בוקר. הציפורים מצייצות לי מעל
הראש. רק שלא יחרבנו. משקים את הדשא. איזה דשא יפה, אה? ירוק
כזה, רענן. מריח כמו דשא. מריח כמו דשא שמשקים אותו. מריח כמו
דשא שמשקים אותו על הבוקר. והנה ענן. איזה ענן חמוד. לבן
וכבשתי. אח, איזה בוקר. "איזה כיף שקמתי", אני ממלמלת לעצמי,
ועוטה את ארשת ה"לא ישנתי בלילה-אני בדיכאון-תרחמו עליי-תראו
איזו מסכנה" המסורתית שלי, ויודעת שתוך דקה אני אתחיל לחייך.
או שלא?

ושוב הבניין ריק. ושוב הגעתי חצי שעה לפני הזמן. ושוב אני
יושבת בכיתה ריקה, בוהה בלוח ונראית ישנה, מקווה שמי שיכנס
ישאל אותי אם אני בסדר. ואז אני קמה לפתוח חלון. ובדיוק אז
מישהו נכנס. איזה באסה. עכשיו לא ירחמו עליי. רגע, זה לא מי
שרציתי שזה יהיה. "איזה מזל", אני חושבת, וחוזרת לתנוחת
המסכנות שלי. אם לא הייתי יודעת יותר טוב, הייתי אומרת שאני
שחקנית ממש טובה.

ואז הם באים. אני מתלבטת אם להסתכל עליהם, כי אז אני אצטרך
להגיד שלום. אז אני ממשיכה לבהות בלוח. אם הם אומרים לי "בוקר
טוב", אני עונה בקול חלוש וצרוד. אם לא - אני נפגעת עד עמקי
נשמתי, ופתאום נראית הרבה יותר מסכנה. חוץ מלהימרח על השולחן -
וגם את זה אני עושה מידי פעם - אני מנסה הכל. "הי! אני פה!
תשימו לב אליי!" רק חבל שהם לא קולטים טלפתיה. אופס. טוב נו,
נתחיל בשיעור. אני כבר אדאג שהם ייתייחסו לאומללות שלי. פתאום
בא לי לצאת. בזווית העין אני בודקת מי שם לב שאני יוצאת. בדרך
כלל אף אחד. אז כל פעם אני יוצאת בצורה יותר דרמטית. "די כבר!!
מה אתם רוצים, שאני אטרוק דלתות? מה צריך לעשות בשביל לקבל קצת
יחס במקום הזה?!" כמה מתסכל להיות מסכנה.

אבל זה לא קורה. אני עוברת לי במסדרון, ופתאום מישהו אומר לי
"הי" לבבי. מה, אני לא אחייך? אבל אז כל הפוזה הלכה. אוף. קשה,
קשה להיות אני.

והנה הצלצול. עוד הפסקה מתחילה. "הפסקה ממה? היה שיעור ולא
סיפרו לי?" אני חולמת לי, בזמן שיטוט חסר תכלית ברחבי הבניין.
"לצאת החוצה או לא לצאת החוצה?" אני בודקת בזהירות מי נמצא
בחוץ. אין לי כוח אליהם. אני חוזרת פנימה. אולי אני אלך לישון
באיזו כיתה. כן, בטח. כמו תמיד. אז אולי אני אחפש לי משהו
לעשות? "או - הנה מישהי שנראית מסכנה." אני ניגשת אליה. "את
בסדר?" אני שואלת בפרצוף מודאג. "כן," היא עונה במבט כלבלבי.
"כן, רואים," אני עונה, וחושבת לעצמי כמה שאני שחקנית יותר
טובה ושהיא כל כך שקופה שזה מעורר רחמים. "מה קרה?" אני שואלת,
ויודעת שאני אצטרך לחזור על השאלה עוד לפחות 3 פעמים עד שאני
אזכה לתשובה הולמת. "כלום," היא עונה. "באמת שכלום." "נו, באמת
- מה קרה לך?" אני מקמטת את המצח. ככה אני נראית יותר מודאגת.
"סתם, היה לי מבחן במתמטיקה..." וכאן אני מפסיקה להקשיב. זאת
אומרת, אני מקשיבה, וגם עונה לעניין, אבל במוח שלי רק חושבת
כמה שנמאס לי מהשטויות של אנשים. מאנשים. מהעולם הזה. אם בן
אדם מתאמץ להיראות בבאסה בגלל מבחן במתמטיקה - ואני הכי אוהבת
את אלה שבוכים ואחר כך מקבלים 95 ובוכים עוד פעם - מה יהיה
עלינו? מה יהיה עליי? אם היא בוכה - אז אני צריכה להתעלף. כמה
צומיים אפשר להיות, אה? כולה מבחן.

"לא נורא, תעשי חוזר." "את לא יודעת כמה תקבלי עד שתקבלי את
זה." "זה היה ונגמר, חבל לחשוב על זה שוב." "זה רק מבחן." "יש
עוד מבחנים." כל פעם אני שולפת את המשפטים בסדר שונה. צריך
גיוון בחיים, לא? אחרת משעמם! ואני שונאת שמשעמם לי.

וככה עבר לו עוד יום, ואני חוזרת לי הבייתה. בינתיים מקשיבה
לצרות הענקיות של המלווה התורנית. מה זה הפעם, נכשלה בטסט?
ציונים גרועים? בלחץ מהצבא? אני שמה לב לאיזושהי תבנית כאן...
יכול להיות שלמישהי יש חרדת בחינות קלה? ואז לרגע נמאס לי
לעודד. ונמאס לי לחייך. ונמאס לי להרגיע ולהגיד ש"יהיה בסדר".
ואז בא ה"תודה על היחס", או ה"נו, הדר", או סתם מבט זעוף.
יופי. עוד אחת. באמת נחמד לדעת שהמטרה היחידה של הקיום שלי היא
לעודד אנשים. איזה כיף לי. כאילו שאני צריכה את השטויות האלה
על הראש שלי עכשיו. לכי לטיפול!! לכי למישהו שאיכפת לו!! רק
תעזבי אותי בשקט. גם לי יש את הצרות שלי, וזה הרבה יותר רציני
מסתם מבחן. גם לי מגיעה תשומת לב! מה, אני לא נכנסת ללחץ? מה,
אני לא בוכה? אז אומנם זה מימי הולדת של אנשים, או כשמציעים לי
טרמפ ואני לא יודעת מה לענות, אבל לפחות זה לא ממבחן שטותי! אז
תרגעי! איזו ילדה קטנה. איזה ילדים קטנים יש בעולם. רק לי יש
צרות רציניות, כמו שצריך! כי אני בן אדם בוגר. אז זהו!

ופתאום כבר 4. ואני ערה כבר 10 שעות. איך הזמן טס כשנהנים.
נראה טלויזיה או לא נראה טלויזיה? אני בעד לשבת ולחלום בהקיץ.
טוב. ואז פתאום 9 בערב. מה? מה קרה כאן? ואז אני משכנעת את
עצמי שחטפו אותי חייזרים. לא חטפו אותי שום חייזרים, אני סתם
לא עושה כלום עם החיים שלי. כמה פתטי. והנה הגיע הזמן ללכת
לישון. אבל אני רוצה לחלום עוד בהקיץ. לא חלמתי מספיק היום. אז
מתי אני אלך לישון, ב- 12? ומתי אני ארדם, ב- 1? וזה רק אם אני
לא אחשוב על מה קורה כשנרדמים. כי אז זה באמת יהיה כבר מוגזם.
טוב. נרדמתי. על מה אני אחלום הלילה? רובים? מפלצות? עוד חלום
מוזר שאני אתעורר ממנו בהרגשה שהדמיון שלי זקוק לאישפוז דחוף
במחלקה סגורה בגהה? כנראה שכן.

והנה עוד בוקר הגיע לו. לא היה בוקר רק לפני שניה? אני לא
זוכרת. נראה לי שישנתי. קשה, קשה להיות אני.