כמו בכל יום רביעי הוא הגיע. בשביל לולו  הוא הפך לאובססיה.
אשה בת שלושים שגרה בגפה עם חמישה כלבים ושני חתולים שאספה
מהרחוב. כולם חיו בשלווה עד שהיגיע  הגנן של הבניין. בהתחלה לא
שמה לב איליו. בחור צעיר אולי בן שבע עשרה שנים.  תלמיד תיכון,
בלונדיני, עיניים ירוקות, עוד לא צימח  הזקן. היופי שלו משך כל
עין.  במרוצת הזמן שמה לב לשריקה שלו  כשהיה גוזם את גדר החי.
כשהיה עודר בין הצמחים. תמיד שרק בזמן העבודה. ולא חשוב כמה
קשה הייתה העבודה. הוא לא זייף.
היא לא הכירה את המנגינות ששרק, אבל ידעה שזו מוסיקה קלאסית.
מאיפה ידעה? היה פונה למרפסת שלה ומודיע לה מה המנגינה הבאה
שישרוק.
בהתחלה היה מודיע ברבים, והעוברים והשבים היו מצביעים שחסר לו
בורג, וכשהבחין שיש לו מאזינה ממרפסת קומה ראשונה, היה פונה
ישירות אליה ומכריז את שם היצירה ואת המלחין. כך היא הכירה את
אגם הברבורים של מוסורסקי , את כרמן של  ביזה.
הוא התאים עצמו לקצב העבודה.  כשהיה מגרף, שרק את וולגה וולגה.

כשגזם שרק את זמזום הדבורה. לכל סוג עבודה התאים את המוסיקה .
יום אחד היא ירדה ושאלה  "איך קוראים לך?"
"גדי, שמי גדי"ענה.
"אתה שורק מאוד יפה, מאיפה אתה יודע כל כך הרבה מנגינות?"
הוא ענה לה בשוויצריות: "הו!!  משהייתי קטן ברוסיה, למדתי
כינור. ההורים שלי רצו שאהיה  כנר מפורסם, כמו יאשחפץ." היה לו
מבטא רוסי. "אבל הכינור שלי כפוט כשעלינו ארצה, ואני עובד
בשביל לקנות כינור חדש."
"אתה עדין לומד?" המשיכה לשאול.
"כן, אני לומד בתיכון, שנה אחרונה, ואחרי זה אני ללכת לצבא.
אני רוצה ללהקה צבאית, ואת מנגנת?" שאל.
"כן" ענתה  בבדיחות הדעת. "על כלבים עם מכונת גילוח חשמלית.
אני ספרית כלבים. ועד שלא הגעת עם השריקות שלך לא הכרתי מוסיקה
קלאסית."
"אז את צריכה לשלם לי על המוסיקה שלי" ענה בהומור, וצחק."
"ואיך אתה רוצה שאשלם לך?" ענתה לו באותו משקל.
"בכוס קפה, אני לעשות הפסקה."  השיב לה.
מאותו יום,  כל יום רביעי לולו הייתה מחכה לרגע שיעלה אליה
להפסקה כמו שאמר. לכוס קפה, שברבות הימים הופיעו עוגות ומיני
מאפה, ופיצוחים. ולבסוף הזמינה אותו לארוחת צהרים. שמאוד נהנו
ממנה, ומהשיחה. והיה להם הרבה מה לדבר.
הוא היה מספר על חייו ברוסיה ואיך למד גננות מחוסר בררה. והיא
הייתה מספרת על חייה העריריים. היא גרה בגפה מגיל צעיר .
לא, לא הייתה נשואה, ואין לה ילדים.
לא אין לה חבר קבוע.
כן היו לה חברים הרבה, אחרי שקבלו מה שרצו עזבו אותה. כל אלה
היו תשובות לשאלות ששאל גדי. הוא היה סקרן לגביה. לא הייתה
מכוערת או משהו. וברבות הימים אפילו הכלבים הפסיקו לנבוח כשהיה
עולה לדירתה. אז מדוע לא התחתנה אף פעם. לא העיז לשאול אותה,
יום רביעי אחד שאלה אותו אחרי שסיים לשרוק  את מחול החרבות, אם
הוא מוכן לבא לארוחת ערב. גדי הסס בהתחלה אך ענה לה בחיוב.
הייתה מעין התרגשות בהזמנה זו. היא הייתה שונה מכל ההזמנות שלה
במשך היום. אולי פריחת השושנים או פריחת ההורמונים שלו. הוא
הופיע לבוש חליפה. בקבוק יין ופרחים בידיו.
לולו התרגשה, מעולם לא כבדו אותה באלגנטיות כזו. גם היא הייתה
נאה. לבשה שמלה שחורה ארוכה עם מחשוף עמוק שהבליטה את חמוקיה,
והיא התברכה בהם. גדי נהנה ממראה עיניו. הארוחה הייתה טעימה,
איך לא, היא הזמינה אוכל סיני, והביאו לה מכל טוב. והיין ששתו.
עלה להם במהרה לראש וצחקו מכל בדיחה. גדי לא הרגיש בהפרש
הגילים בינהם הוא כבר היה רגיל אליה ובכלל לא היה  מוזר כשנשקה
לו לפתע. שניהם פרצו בצחוק. לולו הביאה בקבוק יין נוסף ועד
מהרה גם הוא אזל. שניהם היו משולהבים. וגדי תהה לאן   זה
יוביל. הוא שאל אותה איפה השירותים.  "לך ישר ואחרי הפרוזדור
ימינה." הוא הלך קצת מתנדנד ובושש לחזור. לולו קמה והלכה לראות
אם לא טבע בשירותים. הוא לא היה שם אבל מצאה אותו שרוע על
המיטה בחדר השינה שלה. היא השתרעה לידו. הילד ישן שנת ישרים.
או יותר נכון שנת שיכורים. לולו לטפה את שערו שגלש לעיניו
העצומות. לטפה את צווארו, ונשקה אותו קלות על שפתיו. הוא נענה
לנשיקתה. התעורר הוא, וכל איבריו. הצמיד את שפתיו לשפתיה. ידיו
חקרו את גופה בצמא. היא הרגישה ששיטוטיו בוסר. עזרה לו. הוא
היה מוכן ללמוד. עד מהרה מצאו עצמם ערומים ומתערבבים אחד בשני.
גדי למד, ועוד איך למד. הוא היה תלמיד מצטיין.
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. גדי התעורר מנמנום קל   ופגש את
עיניה המביטות בו. "הי לולו עשינו קונצרט."
"כן ענתה ממש סימפוניה."
"הסימפוניה הבלתי גמורה"  אמר והיה מוכן לזנק עליה לסיבוב
נוסף.
"תירגע בחור מחר יום חדש, ההורים שלך בטח דואגים."
"הבנתי את הרמז". גדי קם בחוסר חשק. והתלבש.
ליד הדלת ניפרד ממנה בנשיקה מבטיח לחזור בהקדם. שמעה אותו שורק
את מרש החתונה . היא ניגשה ללוח שהיה מאחורי הדלת והוסיפה
סיפרה 56 . הוא היה הבתול ה- 56 שלה.