נכנסתי לבית השלישי שברחוב הקרוב ועליתי במדרגות.
בחנתי את הקירות, הריהוט והשטיחים. יש להם כסף, חשבתי לעצמי.
פתחתי את הדלת האחרונה במסדרון וראיתי אותה שוכבת על השטיח
כשדם כיסה אותו סביבה. אחרי שללא הצלחה ניסיתי להעיר אותה,
לקחתי אותה על הידיים עד לתחנת האמבולנס שהייתה קרובה לבית
שלה. היא בקושי שקלה, אבל היא תמיד הייתה רזונת כזאת, קלה.
משם הכל קרה כלכך מהר, הם מיד ידעו מה לעשות, נסעתי איתה עד
לבית החולים הקרוב. הייתי צמוד אליה עד שנסגרו דלתות חדר המיון
בפני.
עד עכשיו אני לא יודע איך עשיתי את זה בלי לאבד כושר שיפוט.
אבל אני עדיין זוכר מה עבר לי בראש. בעצם הייתי מרוכז בה, במה
שקורה. איזו דרך הכי קרובה לבית החולים ואם כדאי להתקשר
לאמבולנס או לסחוב אותה ישר לתחנה...
אבל היא אחת שאי אפשר להתעלם ממנה. היא מדהימה והיא הילדה שלי.
כמובן שאני שמח שהיא נתנה לי את הזכות, כמו לעוד כמה, להתקרב
אליה ולשייך אותה אלי, אל החיים שלי. לא הייתי מוכן לתת לה
לגמור ככה, לא הייתי מוכן להשלים עם הסוף שהיא ביימה לסרט שלה.
היא תמיד ברחה, מהכל. את הבריחה הזאת לא הסכמתי לקבל בשום פנים
ואופן.
חיכיתי בחדר ההמתנה למשך שעות, לא היה לי מושג מה מצבה ופשוט
השתגעתי משיעמום ודאגה. לבסוף יצאו אחד הרופאים ודיברו איתי.
מה הם אמרו? אני לא כל כך זוכר כי ההלם שיתק אותי ושום דבר לא
נקלט אחרכך.
היא הייתה כלכך יפה, לא משנה כמה צינורות וחוטים עוברים לה
בגוף. סוףסוף ראיתי אותה שלווה, נחה.  אבל לא רציתי שזה ימשיך
ככה. לא תיארתי לעצמי, אפילו לא לשניה שהיא לא תתעורר. ניסיתי
להציל אותה, אותי, את הסביבה שלה מהטרגדיה שהיא יצרה. לא
התכוונתי להשאיר אותה במצב כזה שהיא תלויה בין החיים למוות
ובטח שלא רציתי לגרום לה עוד סבל.
אבל עברו כבר שנה ושלושה חודשים מאז שיחת הפרידה הזאת בטלפון
ומאיה שלי עדיין לא התעוררה. היא שוכבת במיטה בבית החולים כבר
יותר מדי זמן ואצלי היא לאט לאט מתה, בכל יום שעובר היא עושה
עוד צעד כדי לעזוב אותי ולממש את הבריחה שלה.
"למד אותי למות וראה איך שאלמד"- היא כתבה את הציטוט הזה בדם
שהוציאה על דף חלק. הספקתי לקחת אותו כשמצאתי אותה מעולפת על
הרצפה. אני לוקח אותו איתי בארנק, הדם שלה לא יעזוב אותי כמו
שאף פעם לא אפסיק לאהוב אותה, הרי היא הילדה שלי, החלק שמשלים
אותי.