תאמינו לי, באמת שאני מנסה להיות נחמדה!!! לא לריב עם אף אחד
ולהיות פשוט ניטרלית..
אתם יודעים, לחייך, לדבר כשצריך (למרות שבמקרה שלי זה לא ממש
ככה), או כל דבר אחר. אבל זה לא ממש הולך.
למה?? ככה! אני לא יכולה לעשות את זה כבר! בא לי פשוט לדפוק
לכל אחד מהאנשים שאני מכירה איזה משהו לפנים ולרגע אני לא
צוחקת.
בעיקר לאנשים במוסד המסריח שאני נמצאת שם כל יום ואני פשוט לא
סובלת!
בכלל.. אני לא סובלת אף אחד! אני לפעמים מגיעה למצב שאני שונאת
את כולם! אני פשוט חייבת פסיכולוג! את כל הזעם שלי אני מוציאה
על החוסר אחריות שלהם, על הבגידות שלהם, על הגראס והשטויות
האחרות!
על הטיפשות שלהם, אבל בעיקר.. בעיקר על החוסר שייכות שלי.
אני משתגעת, באיזה מקום בעולם אני אוכל להרגיש שייכת???
ואת כולם, את כולם שאני שונאת!!! שונאת שונאת מאוד!!!
אז מה כל הענין עם האופי שלי?? אה?? שאני מאוד ניטרלית ולא
שונאת וקרה לאנשים..
אווף.. אני כבר הולכת להתחרפן בקרוב. אני נשבעת!! יותר נכון,
אני פשוט יודעת.
ואיך יש פעמים שאני לא מסוגלת לראות אותן כי אני מרגישה פחות
טובה מהן
ואיך אני מסתכלת על עצמי ואומרת שאני כל כך אוהבת את האישיות
הזו, ולפעמים.. לפעמים אני מסתכלת על עצמי ואומרת שמדקה לדקה
אני נראית יותר מכוערת.
ואז, אז בלילה קמה. קמה ומגלה עד כמה שהחיים שלנו כל כך רעים.
סליחה.. שלנו?? לא, שלי.
אבל איך זה ייתכן שהם כל כך רעים אם יש לי את כל מה שאני רק לא
רוצה??
והם כל כך רעים ונמצאים לי בבטן ורק רוצים לצאת והם יוצאים,
בצעקות של שקט.
צעקות מחרידות שאני לא יודעת איך הם בכלל עשו את כל מפלס הדרך
הזה והגיעו לשם..
הגיעו לבטן.
אבל אל תטעו, הם מהר מאוד רוצים לצאת והם יוצאים.. יוצאים
בהמוניהם ואז אני ואתה והיא והם! הם שאני כל כך לא סובלת,
מתפלאים למה כל העיניים אדומות ולמה הן עצובות.
אבל לא, שוב פעם אל תטעו- תאמינו לי, עם חיוך אחד והכל מסתדר.
וזהו. יותר אין שום בעיה. לא שואלים כלום, לא מענין אף אחד
כלום.
ולמה שיענין??? אני לא רוצה תשומת לב, אני בסך הכל רוצה
פסיכולוג!
ואתם בטח, תגידו לי לכי.. אבל זה בלתי אפשרי. פשוט ככה!
תודה שהקשבתם...
מילדה מוזרה שכולם חושבים שזה דווקא רע!