פרשתי את העיתון על הרצפה בשירותים. אסלה, כיור, ה"שיט סטיק",
מגבות, חומרי ניקוי, חומרים נגד ריח ובעד ריח, ואני שם, מסתבך
בניסיון להפוך את המקום לספריה הפרטית שלי. והעיתון גדול.
מהדורה מיוחדת לכבוד המאורע אבל החדרון עדיין קטן. שער העיתון
לווה בתמונה מרהיבה על גבי כפולת העמודים. ממש כמו בפיגועים או
כשסדאת בא לארץ או כשרבין נרצח. גם אז כנראה היה קשה לחרבן.
תערובת שלמה של כל צבעי הכתום-אדום- צהוב שנבראו והופיעו
בתמונה אחת של השקיעה.
אתמול השמש שקעה בפעם הראשונה לאחר שנה שבה התעמרה בכל חוקי
האסטרופיזיקה. הכל עמד, לא מיהר לשום מקום. שום משיכה בין גופי
השמיים שגורמת לסיבוב האינסופי. שמש כל היום. יש זמן לעשות
הכל, לא כמו בחורף שהיום מתבזבז לך ונמס מבין הידיים ולמרות
שהשעון רק מצביע חמש, מבחינתך זה נגמר. קר, גשום וחשוך ואפשר
לסגור את הבאסטה ולחכות למחר. אבל כאן, אין חלוקה מלאכותית
ליום ולילה. אתה האדון לעצמך, אלוהים בזעיר אנפין שקובע מה
לעשות ומתי, אבל אתמול זה היה היום שלה. יותר נכון הלילה.
פרשנים בטלוויזיה ניתחו את זוית הפגיעה הנראית בים, ברדיו
הקדישו לה שירים, סופרים ומשוררים הצטיידו במילים מתאימות,
ציירים גמרו את כל הכתומים שבחנויות, אופטימיסטים אמרו שהשקיעה
הזאת רק תוליד טוב, הפסימיסטים טענו שאולי השמש כבר לא תשוב
לעולם אבל כולם כבר התגעגעו לטיולים הרומנטיים על שפת הים
מוכנים לקראתה כמו פעם, כשברקע הציפיה לראות את השמש נחרכת בים
ומשגרת קרניים אחרונות כנורה אדומה, שנדלקת ונדלקת ואף-אחד לא
מתייחס אליה ברצינות, כי יודעים שהיא תהיה שם מחר ומחרתיים
ותעלה ביחד עם התרנגול האוטומטי שמקרקר כל בוקר. וגם אנחנו
היינו שם, אוחזים ידיים ומשקיפים לאופק. מורידים את משקפי שמש
וסופרים לאחור כמו בסילבסטר מוחאים כפיים ומזילים דמעה, אם
מצריבה ואם מהתרגשות, ביחד עם אלפי אנשים שהתאספו לכבוד
המאורע, פותחים שמפניה, מתחבקים עם כולם ומתנשקים כשהשמש נותנת
פלאש אחרון. ועכשיו אני בשירותים רואה את היצירה מונצחת. ואני
שוב מתרגש. רעב לחום ואהבה ורעב באמת. הבטן מקרקרת ואני מתוך
השירותים קורא בשמך, מנסה לעניין אותך בארוחת בוקר רק של
שנינו. חביתה, קצת ירקות, גבינות ולחם שנטבול בשמנת כמו
העוזרת-בית. ופתאום נזכר שרבנו על משהו טיפשי והחלטת ללכת. לא
נורא, היא תמיד חוזרת.


(רונץ'- תודה על ההשראה)