משום מה, כולם התחילו לספר לי על הבעיות שלהם בזמן האחרון,
להתייעץ, לשאול, ממש פסיכולוגית נהייתי.
וזה לא שזה הפריע לי, כי זה לא, ממש לא. זה החמיא שבאים דווקא
אליי, לשתף, ולשאול.
אבל כשזה התחיל התחילו גם הבעיות עם העיניים.  לא יכולתי יותר
להשפיל מבט, כי דיברו איתי פנים אל מול פנים, אחד על אחד, אז
צריך להסתכל בעיניים, ומי כמוני יודעת שזה אחד הדברים הכי קשים
בשבילי- להסתכל למישהו אחר בעיניים, כשהוא עושה את גם. מסתכל
לי בתוך העיניים, בתוך הגוף, בתוך עצמי, בתוך.
וזה חושף אותי, אני מאבדת את כיסוי המגן שלי.
לא יכולתי יותר להזיל דמעות, כי אנשים הסתכלו לי בתוך העיניים.
המפלים נסגרו, כאילו באופן אוטומטי. מבט, ברז נסגר. וככל שרבו
השיחות, הומעטו המפלים, ופחות ופחות בכי.
עד שהייתי מגיעה הבייתה הייתי עייפה מידי, וישר למיטה, ככה
שקצת "נגמלתי" מהבכי, למרות שאני לא חושבת שזה היה הרגל כזה
רע- זו הייתה התמודדות שלי עם עצמי. זמן שלי עם עצמי, היפתחות.
אני האמיתית, עם עצמי.
ועזרתי לאנשים, ולחלק לא, וחלק בכו, ואני לא. לא יצא לבכות-
בטח שלא לידם, ולבד, לא יצא.
יום אחד התבטלו לי חזרות- אז באתי הבייתה מוקדם, לא כ"כ עייפה,
ובלי משהו מיוחד לעשות, ואז נזכרתי בעצב, חברי הטוב. ישבתי, עם
עצמי, והדמעות- לא יצאו. בסוף התייאשתי מלנסות, והלכתי לראות
טלוויזיה. היה סרט רומנטי נורא, והעצב התחיל לעלות במעלה
הגרון, לאט לאט, אך מורגש היטב. אבל, התחושה מוכרת שבעיניים-
נעלמה. התאמצתי חזק שתבוא. להרגיש טיפה רטיבות. וכלום- העיניים
יבשות. יבשות!
הרטבתי את האצבע ברוק ושפשפתי את העין, ואחרי 10 שניות, היובש
חזר. הלכתי לאמבטיה ושטפתי את הפנים, וניגבתי מסביב לעין, אבל
רק מסביב. 3 דקות, ושוב התייבשו. התחלתי להשתגע, נכנסתי
למקלחת- עמדתי מתחת למים חצי שעה, והעיניים התייבשו שוב!
ניסיתי להכריח את עצמי לבכות, נזכרת בו, ובזה שלא ראיתי אותו
שלושה חודשים, וכלום. אין תגובה.
אחרי העזרה לכולם, נהייתי אטומה, התרגלתי לעצב כבר.
אפילו מתוך ייאוש לא הצלחתי לבכות, והחלטתי לחזור לסרט
שבטלוויזיה.
הכנתי לי כוס תה והתיישבתי בסלון, ואז צילצל הפעמון בדלת.
מופתעת, קמתי לפתוח, ושם, מאחורי הדלת, הוא עמד, ואמר "אני
מצטער".
הוא חיבק אותי, ואני בחזרה. עמדנו מחובקים במשך 10 דקות, ואז
הוא החזיק אותי והסתכל לי בפנים, ותוך כדי ששאל "את בוכה?",
הרגשתי דמעה זולגת לי על הלחי.
חייכתי חיוך ענקי, ואמרתי לו- אני סולחת.