ישבנו כולנו אצל מיכל ושחקנו שתי דקות בגן-עדן. אני נורא רציתי
שיגידו לי ללכת עם יעל, כי כבר כמה חודשים אני מפנטז לי דברים
שאני אוכל לעשות איתה במשך שתי דקות, לבד. למרות ששתי דקות זה
לא המון זמן, אבל זה גם משהו. אבל מה, כמו שהמזל שלי מתנהג
תמיד, כשהתור שלי הגיע אמרו לי ללכת עם נוגה.
נוגה היא הילדה הכי מכוערת בכל השכבה, וכשאני אומר שהיא נראית
כמו מפלצת אני ממש לא מגזים. שיער חום עם מלא שומן, המון ירוק
בשיניים ועיניים פוזלות קצת הם רק התחלה של שורה ארוכה של
פיצ'רים שאפשר למצוא בהופעה החיצונית שלה. כשהוציאו את השמות
שלנו מהכובע וקראו בקול רם 'נדב ונוגה', הייתי צריך להתאמץ בכל
הכח לא לעוות את הפנים שלי מרוב גועל. רונה, מהצד השני, חייכה
חיוך ממזרי. או גוד.
שנינו קמנו ונכנסנו לחדר של מיכל. נוגה סגרה את הדלת, וישר
התקרבה כדי לנשק אותי. עוד לפני שהריח פה שלה, שבטח היה מסריח
כמו חיריה ביום רע, הגיע אליי עצרתי אותה. "תקשיבי" אמרתי, "את
יודעת שאני טיפה שומר מצוות ו..." "מה? אתה שומר מצוות? באמת?"
"כן, אני לא נוסע בשבת, ולא אוכל לא כשר וכאלה, אז אני גם
מאמין גדול במצווה שאסור לקיים מגע מיני לפני הנישואין." אז
נכון, זה היה התירוץ הכי דבילי שיכולתי לחשוב עליו, ואני לא
חושב שיש סיכוי שנוגה האמינה לו, אבל זה הרחיק אותה. היא לקחה
צעד אחד אחורה, חייכה והתחילה להגיד משהו, אבל את המשהו הזה
כבר לא שמעתי, כי בדיוק אז פגע בי ברק.
אתם בטח חושבים שאני משקר, כי מה הסיכויים שיפגע בי ברק, ועוד
בתוך חדר של מישהי, אבל אני לא. פגע בי ברק, אמיתי, ממש כאילו
אלוהים שלח אותו מהשמיים בדיוק אליו. מה שלא היה רחוק כל כך
מהמציאות, כי למרות שזה לא היה אלוהים שכיוון את הברק אלא מלאך
זוטר, מצאתי את עצמי שנייה לאחר מכן בגן-עדן. המלאך שזרק עליי
את הברק עמד לידי וחייך בגאווה: "מזל טוב!" הוא אמר, "עברת את
המבחן!" "איזה מבחן?" שאלתי, מבולבל. "אתה יודע, המבחן! מלאכים
של אלוהים שתלו את המשחק 'שתי דקות בגן-עדן' בכוכב שלכם לפני
אלפי שנה. זה היה מעין מבחן אמונה שכזה, והמטרה שלו היתה לכנס
בחור ובחורה בחדר אחד. כששני אלה יראו שהם טהורים מבחינה דתית,
כמו שאתה עשית, הם יקבלו ביקור אקסקלוסיבי של שתי דקות
בגן-עדן, ויישמר להם כאן מקום לזמן בו הם ימותו! לצערנו, כמעט
כל בחור ובחורה שנכנסו לחדר לבד בחרו לעסוק בעיסוקים אחרים
מאשר להראות שהם טהורים מבחינה דתית... ואתה אחד מהיחידים
שהוכיחו את עצמם, אז הנה אתה כאן! יש לך שתי דקות, בחור, נצל
אותן עד תום!"
המלאך נעלם. את חצי הדקה הראשונה ביזבזתי בתהייה מה לכל הרוחות
קרה. אחרי שסוף סוף ירד לי האסימון, התחלתי להסתובב קצת במקום.
אני לא יכול להגיד שלא היה נחמד שם, היה נוף יפה ומזג אוויר די
נאה והכל, אבל זה בהחלט לא היה המקום שלי. בכלל, נראה לי
שהייתי די אאוטסיידר שם, כל שאר התושבים הלכו עם בגדים שחורים
של דוסים, וכל הבחורות היו מכוסות כל כך שאי אפשר היה לראות אם
הן כוסיות או לא. כשעברתי כולם הסתכלו עליי במבט רע כזה, מבט
של 'מה אתה עושה כאן יא חילוני מסריח'. אמהות שעברו עם ילדים
קטנים הסתירו לעוללים את הפנים, שלא יראו אותי. בכלל, המקום
הזה נראה י די מוכר, אבל לא יכולתי להבין מאיפה.
אחרי שתי דקות פגע בי עוד ברק, והייתי שוב בחדר של מיכל. נוגה,
שעדיין הייתה שם, נראתה די מודאגת. "לאן, לעזאזל, נעלמת?" היא
שאלה אותי, אבל אני לא טרחתי לענות ויצאתי מהחדר. אולי בתור
הבא שלי יהיה לי יותר מזל, ואני אבחר עם יעל. כשחזרתי לסלון
ראיתי שכולם רואים טלוויזיה. "תראה איזה קטע מגניב יש עכשיו
בחדשות," יניב אמר לי כשהוא הסיט לשנייה את ראשו מהמסך: "צלם
אחד תיעד מישהו במאה שערים, שפגע בו ברק ונעלם, הנה תראה!"
בטלוויזיה הראו בחור אחד, שנראה חילוני, הולך במאה שערים ואז
באמת פגע בו ברק, והוא נעלם. "היי, הוא לא נראה טיפה כמוך?"
הוא באמת נראה כמוני, אבל אני מניח שזה בגלל שהוא באמת היה
אני.
שבוע אחר כך, כשהלכנו עם הכיתה לביקור בשכונה החרדית הכי ידועה
בארץ, ראיתי לשנייה את המלאך. הוא קרץ לי ולחש: "לא יכולת
להתאפק ובאת לעוד ביקור, הא? אל תדאג, אוטוטו אתה מת ויש לך
כאן נצח!"
הרכנתי את הראש והוצאתי את הסנדוויץ'-מיזרע שהיה לי בתיק. אולי
המלאך יקלוט את הרמז וישבץ אותי בגיהנום, שבטח נמצא בגינת
שיינקין, אבל כשהסתכלתי עליו שוב הוא רק קרץ לי שוב, במבט של
'שובב שכמותך'.
במבט לאחור, אולי כל הקטע היה שווה. אחרי שזה קרה התחלתי לנצל
יותר בגדול את כל החיים שלי, ועוד באותו היום הזמנתי את יעל
לצאת איתי. שבועיים אחר כך כבר לא נאלצתי לפנטז עליה יותר.
ובכלל, עכשיו כשאני גר קבוע במאה שערים, אחרי שנהרגתי בשיבה
טובה, גיליתי כמה דברים מעניינים על למה אורי זהר חזר בתשובה
(אתם חושבים שאפשר לקחת כל כך הרבה הרואין בלי השפעה?) או לאן
לעזאזל נעלמה הגופה של אלוויס. כולם כאן, ולפעמים, כשכל הדוסים
ישנים ואף אחד לא מסתכל, אנחנו עושים אחלה מסיבות שבעולם. 'שתי
דקות בגיהנום' זה המשחק החביב עלינו, אבל לצערנו, הוא אף פעם
לא מצליח בדיוק כמו שאנחנו רוצים.
|