לא רציתי אלא לאהוב אותך
לשחות יחדיו בים דמעותיי
ולא נותר לי אלא לכאוב אותך
וידיי כבולות נוכח אבדן חלומותיי.
וכשלעתים יורד הגשם- מזיל אין ספור דמעותיו,
אזי יזעק לבי באלם- ואותותיך עודם עליו.
ואני מביטה באותו הגשם- החפשי לבכות כרצונו
וחושבת-
הריהו זועק באלם. העל לכת אהובי הוא יגונו?
לא רציתי אלא לאהוב אותך
אותותיי על לבך לחקוק
ולא נותר לי אלא לזכור אותך,
להיאחז באותו חלום מתוק.
עוד יזעק הגשם בדמעותיו
ויבכה, כי אין למה לחכות
ועוד אביט בו- ותצא נפשי אליו
ואני כל כך, אני כל כך רוצה לבכות!
ולא נותרו דמעות באמתחתי
יבשו דמעותיי ואינן
ותקמולנה שושני הנוחם בגינתי
העוד עתיד אתה לטעתן?
לא רציתי אלא לאהוב אותך
לתת כל שביכולתי לתת
ולא הותרת לי אלא לכתוב לך
מלים ששוב לא אוכל לשאת.
הגשם פסק, אך נותרה אשליה
ואני מביטה בשלוליות
ואתה בתוכן- כואב את מה שהיה
ומסרב לשיכול היה להיות.
הותרתני לבדי בפתולי הדרך
לפניי אין ספור בור ושוחה
מה יפים היו לי מכשולי אותה דרך-
לו אך עברתים יחד אתך!
הגם כי לא תשוב עוד נותר סנטימנט
כה אבסורדי, סתום ואירוני,
כבר רצחת בי את אותו אלמנט
שכה ייחל לקשר אפלטוני.
איכה אמשיך וכבלת נפשי
באזיקי האהבה הנכזבת?
העוד אראה קרן אור, האצא לחפשי
בחוסר כל, לבד מנפש דואבת?
ואותה קרן אור, בדמות מי תבוא זו?
העוד יש אחרים זולתך?
האזכה להזיל דמעות גיל עת מצוא,
עת יידום בי שכרון מלותייך?