היום צריכים להסיר את התחבושות מהעיניים. עבר שבוע מאז הניתוח.
שבוע של חושך. שבוע של עולם המלא בקולות, ריחות, תחושות,
טעמים, אך לא באורות. כמה התגעגעתי לאור. מתי האחות כבר תגיע?
בחדר יש אקוסטיקה מוזרה. אי אפשר להבין מאיפה בא קול הצעדים.
טוב שאני יודע איפה דלת הכניסה. למרות שאסרו עלי כל מאמץ,
הייתי מתגנב מדי פעם למרפסת. מרגיש את קרני השמש על הפנים שלי,
מריח את ריח הדשא בבוקר.
עכשיו אני שוכב על המיטה. אם הייתי מאושפז מסיבה אחרת, הייתי
רואה עכשיו טלויזיה. הם הציעו לי לשמוע רדיו, אפילו הביאו לי
ווקמן. אמרתי שאני מעדיף להקשיב למחשבות שלי. כאשר הייתי מדבר
עם מישהו, לא הייתי יודע מי זה. זאת אומרת הייתי יכול לשאול
אותו איך קוראים לו ובמה הוא עוסק, אבל, לא ראיתי אותו, לא
הייתי יכול לזהות אותו מרחוק. חוש אחד פחות וכבר רואים את
העולם לגמרי אחרת. נשמע מצחיק, כי לא "רואים", לפחות במקרה
שלי. נכון שאומרים שאם מאבדים חוש אחד, חושים אחרים נהיים
חזקים יותר. בעבר תשומת הלב שלי, לרוב, הייתה מונחת על ידי חוש
הראייה. הייתי מפנה אותה בעקבות המבט. עכשיו אני נמצא בעולם
אחר. כאן הקול או הריח הדומיננטי מושכים את תשומת הלב שלי.
לפעמים אני לוקח על עצמי את היוזמה וגורם לתשומת הלב שלי לנוע
מאובייקט לאובייקט ואלה בדרך כלל אובייקטים של קול או ריח, או
מהו מוחשי. אני אוהב למצוא איזשהו קול חלש ולעקוב אחריו. הוא
נבלע בקולות אחרים ולוקח לי זמן למצוא אותו שוב.
הנה קול פסיעותיהם  הצעדים של האחות והדוקטור. אותם כבר למדתי
לזהות. עכשיו תהיה חריקה של הדלת ויתפשט בחדר ריח של תרופות,
ריח שמלווה את כל הרופאים.
"איך אתה מרגיש?", אמר הבס של הדוקטור.
"כרגיל," עניתי לו. "כמו תרנגול. מחכה לראות את השמש, כדי
להודיע לכולם עד כמה היא נפלאה"
"זה טוב. מחר ציפיותך יתגשמו," ענה הבס.
"למה מחר?" נבהלתי. "חשבתי שהיום מורידים לי את התחבושות."
"עכשיו ערב, השמש כבר שקעה," אמר קולה הרך של האחות. כבר
שכחתי איך היא נראית. ראיתי אותה לפני הניתוח. זה נראה לי כל
כך מזמן. הרגשתי כאילו עברה שנה. הימים הראשונים היו גיהנום.
אני נזכר איך ניסיתי לאמץ את הדמיון שלי כדי לתאר לעצמי דברים.
המפלט היחיד שלי היה בחלומות. לאחר יומיים כבר לא יכולתי לישון
יותר. אז מה אם בחלומות הייתי רואה. התחלתי לגלות גישה חדשה
לעולם. באיזשהו מובן זה היה מהנה. אל תתפסו אותי במילה. לא
אהיה מוכן לעבור שוב את החוויה הזו.
הדוקטור התיישב לידי. הרגשתי את הנשימות העמוקות שלו.
"אתה מוכן?" הוא שאל.
"כן," עניתי בשקט, מנסה לחוש את הרגעים האחרונים של התחושה
המוזרה הזו, של העולם השונה הזה. כמו לפני חזרה הביתה מטיול
ארוך. מנסה לתפוס את הדקות האחרונות של החוויה.
תחבושת ועוד תחבושת, הרגשתי את הלחץ על העיניים קטן.
"שלא תחשוב על לשפשף את העיניים," אמר הבס.
ידיו של הדוקטור עזבו את הראש שלי.
"יש עוד הרבה?" שאלתי.
"זהו, סיימנו. הורדתי את כל התחבושות"
הכל התערפל אצלי בראש. למה חושך? הניתוח לא הצליח? האם אשאר
בעולם החשוך הזה עד סוף ימי? לא! אני לא רוצה! אני רוצה לחזור
אל האור, אל הנופים, אל הטלויזיה, אל הכוכבים הנוצצים בלילה,
אני רוצה לנהוג באוטו שלי, לראות את החול הצהוב בים. למה אמרו
לי שסכוי ההצלחה בניתוח הזה הוא גבוה? אולי עוד לא הכל אבוד?
אולי אפשר לעשות עוד ניתוח? כנראה שנראיתי נורא מבולבל
ומבוהל.
"תירגע, הכל בסדר," אמר קולה של האחות.
התברר שהם החשיכו את החדר, כדי שלא אסתנוור. בצד הופיע חריץ
אור קטן שהתחיל לגדול. זאת האחות שהתחילה לפתוח את החלון.
נשמתי לרווחה. לאחר חמש דקות היה אור מלא בחדר. אני חושב
שאיאפשר לתאר את מה שחשתי. כמו לנשוף אוויר צלול ביציאה ממכרה.
כמו לשמוע את הדממה לאחר יום מלא רעשים.
עכשיו נשאר רק לבדוק את תגובת האישונים.