זה זמן שאני בו מביט
בצוק הגבוה והסלעי שמנגד
אני יודע למעלה מצפה לי
גן של פרחים צבעוניים.
אני מעיז ומטפס
נאחז בכל זיז
לפעמים הסלע ספוגי שנשבר
או שהוא רך מידי ומתפורר.
רק הבליטות החזקות
שהזמן טרם שחק
משמשות למאחז
שיאפשר להגיע לגן הפרחים.
לפעמים הסלע מפכה מים
כאילו דומע את דמעת האדמה,
ומחליק אותי חזרה
לאדמה הקשה.
אבל אני לא מוותר
חייב להגיע לפסגה
החיים לא יביאו לפני
הזדמנות ויכולת שניה.
גן הפרחים בבת צחוק,
קורא לי והפרחים מחייכים
תחושות שלא חשתי שנים
לב שפועם אהבה מחדש.
בעת שטעמתי מצוף האהבה
ידעתי כי לא לשווא
גם גבעולי שנעור מחדש
נפעם כששאלת אם אני אוהב. |
