לפני מספר ימים, במושב לא רחוק, שמו גבות אללה (הגבות של
אללה), חיה ילדה ושמה מיכל. למיכל הייתה בעיה, לא בעיה רגילה,
או שבעצם כן?
מיכל התאהבה באיזה בחור, כשדיברנו קראנו לו מישהו.
אז בכל מקרה מישהו היה יפה, נחמד, מקובל וכולם אהבו אותו.
מיכל בתור בחורה ממוצעת, גם אהבה אותו, אבל היא אהבה אותו יותר
מכולם.
היא רצתה שהוא יהיה החבר שלה.
הבעיה היחידה הייתה שהוא לא היה מעוניין, היא לא ידעה את זה
באותה תקופה אז היא התחילה איתו והם היו ביחד לערב אחד.
אחרי כמה ימים היא פגשה אותו שוב, היא אזרה את כל האומץ בעולם
ושאלה אותו מה יהיה איתם, והוא אמר לה שכלום.
מיכל ישבה ובכתה, היא הייתה בדיכאון של החיים שלה, מאוד קשה
שאומרים לך לא.
היא אצה אצה לחברות (הטובות) שלה וסיפרה להן, הן לא ידעו מה
להגיד לה כי הן היו מקובלות ומגניבות, אף אחת מהן לא ידעה מה
להגיד לה כדי לשפר את הרגשתה.
היא פנתה לדרכה וחיפשה פתרון.
בדרכה היא ראתה את מישהו, הוא אמר לה שלום, היא אמרה לו בחזרה
והיא כמעט נמסה (מטאפורית כמובן).
מיכל התיישבה על הרצפה והחלה לבכות, היא בכתה כל כך שאפילו
אלוהים שמע אותה.
בדיוק באותה שעה עבר בסביבה בחור באותה שכבת גיל, שראה את
עצבותה.
אותו בחור צעיר פנה אליה ושאל אותה "מה כבד עליך?"
והיא סיפרה על הבחור שסירב לה ועל כמה היא אוהבת אותו ורוצה
להיות איתו.
הוא הבין שהיא מקרה קשה ושיש להלום בה ביד קשה.
הוא ניסה לשכנע אותה בהתחלה שיש עליה לצאת ולהתהולל, אך זה
כמעט ולא הועיל.
בסופו של דבר הוא שינה טקטיקה ופשוט הסביר לה למה מישהו טיפש,
חמור ולא שווה כלום.
היא, בתור בת-אדם קצת משוחד בעניין הזה הייתה קצת קשת הבנה
ולקח לה די הרבה זמן.
הבחור בסופו של דבר, כשהחליט שהבינה הלך.

הבחור ומיכל החליטו להישאר בקשר, ומשם התפתחה ידידות נפלאה,
שהתפתחה הלאה, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

מוקדש למיכל,
                באהבה,
                           ניקולס מורה