חוקי המשחק פה מאוד ברורים. כולם יודעים, מי שעוצר נמחק. כמו
שגיאת כתיב, כמו מילה לא נכונה במשפט. כמו טעות. כמו טעות. כמו
טעות.
השיירה ארוכה. חלק הולכים. חלק רצים. כל אחד בקצב שלו. חולפים
על פני נופים שונים שדות, הרים, בתים של אחרים ולבבות שבורים.
קשה להמשיך במסע עם נפש פצועה. ואז לפתע בלי שום אזהרה אני
פתאום אני מרגיש כאב חד בכל הגוף, יש לי קשיים בנשימה והרגל
קצת חורקת. אני ממשיך ללכת כולי נחוש וזקוף מנסה להתגבר על
הכאב, אך הרגל מוסיפה לכאוב ושיעולים כבדים פוקדים את ראותיי.
חייבים להמשיך ללכת. להמשיך ללכת, אני אומר לעצמי. ממטר למטר
הדרך נהיית קשה יותר. אבנים גדולות ומשטחים הרהריים. להמשיך
ללכת. שדות קוצים. להמשיך ללכת. גשם. להמשיך ללכת. שלג. להמשיך
ללכת. הרגל מכבידה עלי אני מאט את הקצב בהדרגה. ולפתע אני מוצא
עצמי אחרון בשיירה הארוכה. אני מביט בכף ידי ומצליח לראות
מבעדה את הנוף. אני נמחק! נמחק! אני צורח בבהלה. הם מסתכלים
לאחור, אך עדיין ממשיכים לשמור על קצב אחיד ותוך כדי קריאות
עידוד שולחים אלי. תמשיך, וקסמן, תמשיך, אסור לעצור. הכאב
מכריע אותי. אני מוסיף להאט ונופל על ברכיי. אני זוחל סוחב
אחרי את רגלי שמכבר אבדה תחושתה. נשימתי נהיית כבדה, אני רועד
וזעה ניגרת על פני. השמש כבר שוקעת וקרניים אחרונות של אור
עוברות דרך גופי השקוף למחצה. עוד מעט לילה והאוויר צלול והוא
נושא עימו ריחות ישנים. השיירה מתרחקת מתקדמת מנגד לשקיעה, אני
רואה אותם קטנים קטנים באופק, הולכים מסודרים כמו חיילים או
נמלים. אני מסתכל אל השמיים ועוצם את העניים. נשימה אחרונה.
הכל שקט ורגוע כאן באמצע הדרך. לילה טוב, אני אומר כך סתם
לעצמי ונעלם לתוך שום דבר. נמחקתי, ושנמחקים זה לא כואב. זה
כמו לישון לנצח. אולי אני אגיע למקום אחר, איפה שיש אנשים
חלשים יותר. אולי אני אשאר תקוע בתוך כלום. נמחקתי כמו שגיעת
כתיב כמו מילה לא נכונה במשפט, כמו טעות. כמו טעות. כמו טעות.
אולי מחר יכתבו אותי מחדש.