מתוך - ספורים מהספל.

במוצ"ש משתלט עלי חשש בחזה כמו דיו ניתז של תמנון במנוס.
במקום לפרוח באופטימיות בנאלית לקראת שבוע חדש
אני מתמלא חשש עיוור. מלאנכוליה מסוכרת.

מוזר...

המון מוצש"ים חייתי ותמיד החשש מתמקם לו בבית החזה עם רדת
ערב,
בלי הבדל אם השעון הוא של קיץ או של חורף,
בלי התראה מוקדמת
תמיד מאפיל כמו פיל.

רק דפנה עם אצבעותיה הארוכות יודעת להחויר צבעים כהים של אנשים
עם תוך כהה.
במוצ"ש האחרון דפנה לא היתה והמחשבה על אי היותה
הוסיפה מועקה כמו צעיף מחורר רקום דק.

דפנה התקשרה במחצית המשחק שמשודר בטלויזיה במוצ"ש לדבר על
ורודים ואופטימיות
בנגיעות של צלילים. אמרתי לה שאני צריך את שריטות ציפורניה על
החזה. לא מילים.

קולה נעצב נשאר תלוי מחפש נקודה להיאחז .
כשמצא אחיזה אמרה " אני לוקחת אוטבוס ובאה".

נשמתי את חוסר החמצן בכבדות מורעלת מסיגריות וירג'יניה ואם
הייתי מצליח להדוף את מוצ"ש מהחזה הייתי גם מגלה לה שמחה או
תקווה באותה שיחת טלפון.

מרגע שהשיחה נותקה לא התחברו לי ההגיון והרגש ובהיתי עד שדפנה
הגיע וליחלחה את
פני בנשיקותיה. יופיה היה קרוב ומנחם.
בבגדיה דבק ריח של זיעת חיילים בדרכם לבסיס.
יכולתי לראותה נדחסת ביניהם בתור של תחנה מרכזית הומה מילמולים
נחפזים לדרכם.

לאחר שהתקלחה שתקנו את דרכנו למיטה חבוקים כשני דובים.
צנחנו בלי פרופורציה מוגדרת כדי להתאחד למצב דביק שלקוח מתוך
שירת משוררים.
ביקשתי שתשרוט בשחור הסהרורי והיא
שרטה
ונשכה
וגרדה
ומצצה
את הכהות לקירבה...
עד למוצ"ש הבא.