הפעמון צלצל.
הגיע הזמן להכנס לשיעור.
התלמידים נכנסים אט אט לכיתה ומתיישבים בכיסאות שמסודרים
במעגל.
המורה לאמנות נכנסה ובידה ספר. היא התיישבה על אחד הכיסאות
והחלה לדבר.
שלום תלמידים. היום הבאתי לנו לשיעור משהו מיוחד שאני מאד
מקווה שתצליחו להתחבר אליו.
היא הרימה את הספר כדי שנקרא את הכותרת שלו.
"הייקו.".
הייקו זו שירה יפנית עתיקה, היא הסבירה, שמתבטאת בשיר קצרצר של
לא למעלה ממשפט הנכתב בשלוש שורות ומאופיין ב-5 הברות, 7
הברות, 5 הברות.
היא אמרה לנו שיכול להיות שיהיו תלמידים שיהיה להם קשה להתחבר
לנושא השיעור. לאחר מכן היא הקריאה כמה שירים. חלק מן התלמידים
החלו לצחוק. זה שיר זה? צעק אחד, המורה התעלמה והמשיכה
בדבריה.
השיר נותן לנו תמונת מצב מחייו של המשורר שלטעמו היתה ראויה
לציון. מן התמונה הזו כל אחד מאיתנו זורם לכיוון אחר בהתאם
להרגשתו.
המשימה שלכם להיום היא: כל אחד מכם יבחר לו שיר או שניים מן
הספר וינסה לצייר אותם.
אין פה נכון ולא נכון כי כל אחד מבין את השירים אחרת.
ומה אם הוא לא מבין בכלל? שאל אותו ילד שהפריע קודם לכן. או
שהוא ינסה להתחבר או שהוא ימשיך עם הפרוייקט של שבוע שעבר
ויצטרף אלינו לשיחת סיכום. ענתה המורה בהחלטיות.
כל התלמידים רצו לכיוון הספר והחלו להתווכח - אני עכשיו, לא,
אני, אוי נו, איזה שירים מוזרים וכדומה.
אני חיכיתי לי בצד. זה לא נורא להיות אחרון, ככה אפשר להתלבט
הכי הרבה. לא הייתי בטוח אם אני בכלל מתחבר לנושא אז רציתי
לראות מה האווירה בכיתה, אם בכלל מישהו התחבר, ולראות את
ההתחלות של השאר.
כל תלמיד שבחר לו שיר, הניח את הדף עם השיר שהעתיק מהספר מולו
ובהה בו מספר דקות. לאחר מכן בחר את כלי הציור החביב עליו- אם
זה צבע מים, עפרון, פחם, גיר, אקריליק וכיוצא בזה והחל לזרום
על הנייר.
תורי הגיע. לקחתי את הספר לידי וריפרפתי בו קצת.
"אל הדובדבן אני בא
שוכב לישון מתחת לפרחים
ומתבטל לי" (בוסון)
הו, זה שיר שאני יכול להתחבר אליו, חשבתי לעצמי והמשכתי לעיין
במטרה למצוא עוד לפחות 1 שיתן לי התחלה.
מצאתי לי עוד שניים של ריוסוי שיכולתי להתחבר אליהם:
"הילד שתעה בוכה,
בוכה ומחזיק בכל כוחו
את הגחליליות"

"בקרירות הזאת
האם גם הירח ישן
בתוך המים?"
לקחתי לי פלטה והעמסתי עליה צבע.
תחילה ציירתי את תמונת המצב של שלושתם:
אגם גדול ובתוכו השתקפות של הירח שמשקיף ממעל. בצד של האגם, על
דשא מלא פרחים, מנמנמת דמות מסויימת ומהצד השני ישנו ילד קטן
שמביט על הירח עם עיניים דומעות ומחזיק בידיו גחליליות. הבסיס
מוכן.
לאחר מכן התחלתי להוסיף צבע, המון צבע, עד ששקעתי בתוכו.
מצאתי את עצמי מטייל באחו. שמעתי קולות של מים והחלטתי ללכת
לכיוונם. האיזור היה כל כך פורח ויפה. רצתי לכיוון המים
ששמעתי... היה שם נחל. שתיתי לרוויה והחלטתי ללכת לאורך הנחל.
לפתע שמעתי יבבה קלה. נזכרתי בילד שזה עתה ציירתי והחלטתי ללכת
לחפש אותו. הלכתי לאט לפי הקולות. ראיתי משהו קטן זוהר באפלה
והתקדמתי לכיוונו.
מזל שאתה מחזיק את הגחליליות בידך, אמרתי לילד היפני הקטן.
הילד התכנס בתוך עצמו.
זה בסדר, אני פה כדי לעזור לך. אמרתי לו.
מי אתה? שאל הילד בתמיהה. אתה שונה. הוסיף.
הוא בוודאי התכוון לכך שאיני יפני.
הלכת לאיבוד? שאלתי את הילד והוא הנהן לחיוב.
בוא, אני יודע מי יכול לעזור לנו. לקחתי את ידו הקטנה ואמרתי
לו שישחרר את הגחליליות כדי שיאירו לנו את הדרך.
התקדמנו ישר עד שהגענו לאגם.
תראה איזה יופי ההשתקפות של הירח במים... בוא תביט.
הילד הצביע למטה.
צודק,  אמרתי. גם ההשתקפות שלנו במים יפה...
הילד עשה לעצמו שלום וחייך חיוך מקסים.
כדאי שנתחיל ללכת, ההורים שלך בטח דואגים.
פסענו לנו על הדשא הגבוה לאורך האגם. ידעתי שבשלב מסויים נגיע
לאיש המנמנם ונוכל לשאול אותו על מקום המצאנו.
בציור, הכל היה נראה קרוב. אבל לא כך הדבר, האגם היה הרבה יותר
גדול ממה שחשבתי והילד הקטן כבר התעייף.
עשינו הפסקה קלה. התקרבנו שוב לאגם, הוא שטף את פניו ושתה
קצת.
קטפתי פרח והושטתי לו. הנה, קח, זה יתן לך כוח.  רציתי לבדוק
אם שיטת העכבר ב"דמבו" באמת עובדת. המשכנו בדרכנו, הילד שם את
הפרח על ראשו, מעל האוזן, כמה חמוד הוא נראה.
לפתע שמענו נחירות חזקות, זה בוודאי האיש המנמנם, חשבתי לעצמי.
אמרתי לילד לחכות במקום ושאני אלך לבדוק מהן ומאין הנחירות.
הלכתי לפי הקולות שהלכו והתחזקו ומצאתי את עצמי בתוך מערה.
טוב, זה לא יכול לבשר טובות, חשבתי ויצאתי משם במהרה. לקחתי את
ידו של הילד הקט ואמרתי לו להתקדם בשקט בשקט כי יש חיה ישנה
בתוך המערה ואנחנו לא רוצים שהיא תתעורר. שמחתי שזה מה שיצא לי
מהפה ולא- יש פה דב ישן ואנחנו לא רוצים להעיר אותו כדי שהוא
לא יאכל אותנו חיים...
המשכנו בדרכנו. פתאום נתקלתי במשהו ונפלתי על האדמה. המשהו
זז.
תסתכל לאן שאתה הולך, הוא אמר לי.
סוף סוף מצאנו אותך, כבר שעות שחיפשנו. אמרתי. מי אתה? שאל
האיש. אני? אני סתם מישהו, לא חשוב, העיקר שמצאנו אותך. אתה
מכיר במקרה את ההורים של הילד הזה?   האיש הסתכל בילד ונענע את
ראשו לשלילה. מי ההורים שלך ילד? שאל. הילד המבוהל גמגם משהו
לא ברור.
שאלתי אותו בשקט - מי ההורים שלך? הוא לחש לי באוזן שהאיש הזה
מפחיד אותו, הוא לא מהכפר שלו.
אמרתי לו שאולי האיש יודע איפה הכפר שלו נמצא ויוכל לקחת אותו
לשם.
אני מפחד, אמר הילד.
אין לך ממה לפחד, אמר האיש לילד הקטן. מי הורייך?
הילד אמר את שמות הוריו.
עיניו של האיש נפקחו בתדהמה.
באמת? בדיוק הייתי בדרכי אליהם, ועצרתי לתנומה קלה. כנראה
שנרדמתי לזמן ארוך יותר משתכננתי כי כבר חשוך. בואו נלך לישון
ומחר נלך ביחד לכפר. זה ממש לא רחוק מכאן. 7 ק"מ לכל היותר.
שמענו לעצתו והלכנו לישון.
עם ניצוץ שמש ראשון התעוררתי. הסתכלתי על פניו התמימות של הילד
ועל פניו המוזרות של האיש. לא ידעתי אם אני סומך עליו אז
החלטתי להתלוות אליהם עד שאראה שהילד באמת הגיע להוריו.
קמתי והלכתי לשטוף את פניי באגם.
כשחזרתי שניהם כבר התעוררו.
קמנו והתחלנו ללכת. ההליכה לא היתה ארוכה במיוחד וכבר ראינו
כפר קטן שהלך והתקרב.
כשהגענו לכפר שאלתי את הילד אם האיזור מוכר לו. הוא אמר שכן אז
נרגעתי.
עכשיו, קח אותי אל הורייך. ביקש האיש.
הילד הוביל אותנו לביתו הקט. בבית מצאנו שני הורים מודאגים
וסבתא זקנה שניסתה לעודד אותם שהכל יהיה בסדר.
כשהם ראו אותנו בפתח הם חשבו שטעינו בדרך אך כשהילד נכנס פנימה
חיוך נפרש על פניהם.
הם חיבקו אותו והודו לנו.
האיש התקדם קדימה והציג את עצמו. מסתבר שהם חיכו לביקורו זה
זמן רב וכבר חשבו שלא יגיע. לפי מה שהבנתי האיש היה צייר
ומשורר כמו האבא והם רצו לחלוק אחד עם השני את יצירותיהם
ולחוות דיעה.
אני את תפקידי פה סיימתי, אמרתי ונפרדתי לשלום.
הסתובבתי לי לתומי בכפר הקטן.
עודד...
שמעתי מישהו קורא בשמי. הסתכלתי לכל הכיוונים ולא ראיתי דבר.
עודד, זה ציור פשוט מדהים.  הרמתי את ראשי וראיתי את המורה
לאמנות מעלי.
אתה מסכים לי לתלות אותו בחלל הגלריה שבכניסה?
אמרתי לה שאין בעיה. ניקיתי את הפלטה והמכחול והלכתי לשיעור
הבא. יש לי שיעור תגבור תמיד על החצי שעה האחרונה של שיעור
אמנות אז אני מפספס בקביעות את השיחת סיכום. חברים שלי תמיד
אמרו לי שאני לא מפסיד הרבה ואם היה משהו מעניין/ מצחיק הם
דואגים לעדכן אותי.
שבוע לאחר מכן, שוב הפעמון צלצל, נכנסנו לשיעור אמנות.
בכניסה ראיתי את הציור שלי תלוי. מרחוק זה היה נראה כמו כתם
ענק. כנראה כל כך שקעתי בציור עד שלא שמתי לב כמה צבע מרחתי
עליו. התבוננתי עליו מקרוב ואז ראיתי את שכבות הצבע הרבות
שבתוכן אפשר לזהות אגם, ילד שמחזיק גחליליות, איש מנמנם, שלושה
אנשים מטיילים לכיוון כפר קטן ומשפחה שיושבת מודאגת וכל מה
שעולה על הדמיון. צריך רק לחפש והעין כבר תמצא.
לפתע ראיתי ילד קטן שעושה לי שלום.
חייכתי אליו ונכנסתי לשיעור.