"שמתם לב שכל הכבישים בהם נסעתם היו כבישים גבריים?",  מחייך
המדריך, ומגלה טור שניים צחורות. אלה מזכירות לי שיני זאב
טורפות, גם החיוך. אמצע החורף  וקר אך הוא במכנסיים קצרים,
מאלה שפעם לבשו חניכי התנועה.  הסוודר השפוך עליו בהיתול, מרמז
שבן טובים הוא, אלמלא שרווליו המסמורטטים.

פרנסה זוהרת, ללוות נשים בטיול  פיח-לכלוך-ועצב בתל אביב של
פעם. פה ושם בית משופץ למעט הריח והרוח. אני מקווה שיקיריי
יהיו  אולי חכמים כמוהו, אבל יבחרו מקצוע יותר מכניס ולא זה
שכולל הקראת שירים והתבוננות בבתים נוטים ליפול.

אני נושמת עמוק ומנסה לעקוב אחרי דבריו שהרוח גונבת ממני. כך
גם קבוצת הנשים המכובדות שמתקנאות בעבר, אך מצחקקות למראה
הגברברים העייפים, תוצרת חוץ, המעיפים לעברנו מבטים גנובים.
אלה רק הגירלס ממקום העבודה המתחרות על לבו של המדריך, אני
רוצה לספר להם, אבל כצפוי ממלאה פי מים.  והנשים בשלהן, מנסות
להצדיק מעמד והשכלה. לא תמיד מצליחות לזהות את היצירה שהוא
מקריא. טובות בלאה גולדברג ופחות ביונה וולך. מקבלות ציון
מחויך ומתרחבות מהנאה. מצביעות יפה  באצבע מורמת כאילו רכב על
כתפיהן ילקוט עור כבד וכשלא מצליחות לקלוט תשומת ליבו, מתפרצות
לדברי המדריך, נכון ש... והוא מחייך בכל גופו, מניד בראשו
בסלחנות ונהנה להשחיל מילות תרבות נוספות.

נכון, כמובן שנכון. כאילו זה משנה  מי חטפה את  ההתקף הראשון,
מתי אושפזה, כמה הפלות עברה מתי מתה ובמחיצתו של מי. לא מספיק
שהשירים שלה משוגעים על כל הראש?

ואולי זה טיבו של מסע הבלדה לאישה. ללטף אגו שהתרופף באמצעות
סיפורי עצב וקינה על נשים מפורסמות. רחל המשוררת ועץ התמר
ששתלו ליד חלונה. תרצה אתר וחיי הנישואין האומללים? ונתן
אלתרמן.  נתן? הוא גבר, אז מה הוא עושה במסלול הזה? כמובן, איך
לא חשבתי על כך קודם לכן. איך אפשר אישה בלי גבר? אז מביאים
עוד כמה - מהרעים. למה דווקא הרעים? אולי אין גברים נחמדים
בסיפורי משוררות? אולי היו כמה, אבל אלה נשכחו על ידי המדריך,
בין דפי ההיסטוריה המעופשים.

אינני יודעת אם הכאב הוא אבי היצירה או היצירה היא זו שמעוררת
את הכאב. ייתכן מאוד  שאני צריכה להפסיק לטייל בזמן קדימה
ואחורה, אחרת עלול להיות גורלי כגורלן. יחד עם זאת אין טוב
מסבל של אחרים כדי להצביע על היתרונות בלהיות לא  סופרת
ומשוררת. אשרי  "רק" גרפומנית אני.